הוּגְפוּ תְּרִיסִים בַּבָּתִּים. הָשְׁלַךְ עֹגֶן מִסְּפִינוֹת.

“סַ־עַר!” – נָפְלָה הֲבָרָה. בְּרוֹשׁ מְלַחֵשׁ לִבְרוֹשׁ.

וּבְאֶמְצַע הַיַּמִּים (אֵל אוֹ אָדָם? לֹא אֵדָע.)

עוֹמֵד אֶחָד וּמְחַכֶּה. עוֹמֵד אֶחָד גְּלוּי־רֹאשׁ.

אֵי־מִי הוֹדֵף תֵּבָתִי אֶל מוּל הָרֵי־אֲרָרָט:

“רְאֵה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן! רְאֵה הַמַּבּוּל כִּי שַׁךְ!”

וּמִדַּפְּקָה הַיּוֹנָה עַל הַצֹּהַר הָאָטוּם:

“עֲלֵה־זַיִת לָךְ אָבִיא. חוּסָה נֹחַ וּפְתַח!”

אַךְ אָנֹכִי לֹא אֶפְתַּח. לֹא עוֹד אֶפְתַּח הַצֹּהַר.

כְּבָר רִמַּנִי הָעוֹרֵב. טָס וַיְקַרְקֵר לִי: "זְכֹר:

שָׁם בִּנְמָלִים רְחוֹקִים שָׁם בְּחוֹפֵי־מִבְטַחִים

לֹא יַד־חָזוֹן הִדְלִיקָה לָנוּ מִגְדְּלֵי־אוֹר."

הֵן קֻלַּלְתִּי שֶׁיִּבְכּוּ לֵילוֹת־עוֹרְבִים עַל רֹאשִׁי.

אֲנִי צָרִיךְ שֶׁיַּחַרְקוּ מְשׁוֹטִים בַּכָּף.

אֲשֶׁר יֻכְרַז כְּרוּז־מֶרִי (הָהּ מֶרִי־לְהַכְעִיס):

אֵין מַרְגֹּעַ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטָף!

כִּי מָה אַעַשׂ לְדָמִי זֶה דָם עָכוּר בָּעוֹרְקִים

זֶה דַם־טְרֵפָה בַּבָּשָׂר הָאוֹהֵב הַבָּז!

לֹא אִישׁ־דְּמָמָה אָנֹכִי. לֹא עַל מֵימֵי־מְנוּחוֹת

שִׁלַּחְתִּי אֶת לַחְמִי מִתָּמִיד מֵאָז.