הִנֵּה בֵּית־אֵל. “חֵן־חֵן לְאִישׁ הַשַּׁלְמוֹנִים!”

“צֵא, צֵא!” קִרְאוּ לְאִישׁ־לֹא־זְרוֹעַ.

לְכֹהֲנֵי־בָּמוֹת יִקְהַת הַהֲמוֹנִים

וּבְנֵי עֵלִי רוֹמְסִים חַצְרוֹת אֱלֹהַּ.

לָהֶם אֵפוֹד. לָהֶם חֲצַר־הַמַּטָּרָה.

שִׁלְחוּ חִצִּים רוֹמֵי־הַקֶּשֶׁת!

פֶּן תִּשָּׁלַח הַיָּד לִשְׁמֹט הָעֲטָרָה

בִּדְבַר אֱמֶת מָרָה וְלֹא־נִדְרֶשֶׁת.

"הֵי מִי אַתָּה בִּרְיוֹן דַּל־גֵּא וּפְרוּם־חָזֶה?

עִם עַתּוּדֵי הַיּוֹם עַד אָן תֵּלֵךְ בְּקֶרִי?"

אַשְׁרַי כִּי זַעַם־יָהּ נַרְאָה לִי בַּמַּחֲזֶה

וַיְמַן לִי:

בּוּז.

וַיְצַו לִי:

מֶרִי.

כִּי יֵשׁ קְשִׁי־עֹרֶף גֵּא וְאִם גַּם מַר מְאֹד

יֵשׁ מֶרֶד מְבֹרָךְ וְאִם גַּם סוּג בְּשַׁיִת

יֵשׁ צָו בְּגִלּוּי־רֹאשׁ בַּסַּעַר לַעֲמֹד

לִקְלֹעַ אֲבָנִים בְּחַלּוֹנֵי כָּל בַּיִת.