מִצּוּק אֶל צוּק שָׁם מְדַדֶּה הַפֶּלֶא.
הִנֵּה הוּא צְבִי. הִנֵּה הוּא כֶּלֶב!
הִנֵּה רַק שְׁתֵּי קַרְנַיִם דְּמוּת עוּגָב.
וְכָךְ הוּא מְדַלֵּג – הַצְּבִי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ!
בִּשְׁתֵּי קַרְנָיו אֶת הָאֵימָה נוֹגֵחַ
וַאֲבָנִים מִדַּרְדְּרוֹת מִדִּלּוּגָיו.
וּפֹה – בַּתַּחְתִּיּוֹת – כַּת נְפִילִים נִצֶּבֶת.
אַבְנֵי מַפָּל אוֹסְפִים. בַּיָּד – צָרֶבֶת.
כִּי דַם רַגְלֵי הַצְּבִי הִבְעִירוּ אֶת הַכֵּף.
“וַי!” אֶבֶן הַתּוֹעִים מָחְצָה אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת.
הַצְּבִי עָמַד. מִתַּחַת לַמַּפֹּלֶת
שׁוֹכֵב אֶחָד פָּצוּעַ
מִתְעַלֵּף.
שׁוֹכֵב וּמִדַּמְדֵּם נָפִיל שִׁכּוֹר
עִלֵּג:
דַּלֵּג הַצְּבִי דַּלֵּג!