¹

יודעים אנחנו, וגם יש לנו את כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, הם קצר תקצר ידנו כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו, וגם עזור נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוצים אנחנו במשא ומתן ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכור העוני, ומה זה, איפוא, יחסר לנו? – ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כחותינו וכשרונותינו בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעו, מה שֵם הארץ הזאת, הלא הנכם יודעים גם את שם התנועה הזאת.

הציוניות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלות ושל תקוה חיה פרושה על המלה הזאת. יש אמנם יהודים, שיצאו לתרבות רעה, הלועגים להציוניות, יש גם צרי-לבב וקטני-המֹח הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחלה עברו עליה בשתיקה, אחרי-כן שחקו, לעגו לה, ולבסוף החֵלו ללחום בה, – לתנועתנו זאת יש כֹח עצום, כל של אומה שלמה, אשר אי-אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוש היה הדבר, כי יעירו בנו את לאומיותנו הנרדמה;דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברורים. אולם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אויגוסט בשנת 1897 נקבעה על הקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפרוגרמה הציונית:

הציוניות שואפת לרכוש מכון-שבת להאומה הישראלית, העומד תחת חסותן הגלויה של הממשלות.

הכל נמנע ובלתי אפשר להחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכל אפשר למי שיקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי חשֹך על פי תכנית מסוימה, שתהיה מכֻוָנה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים ועוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספור ולספר את כל אשר עשו מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען בַּרר והוכיח לדעת-הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו, כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות – בכלל – לרוח אהבת כל האנושיות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהודים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר ישמע שם “הגאולה” שם ישמח ויגל לב בן עמנו, אם רק לב בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאומית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחית ישראל על אדמתו, – שם גם יולדו להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יטפלו עלינו הבריות הוא – כי אין לנו אידיאל לאומי.

המתנגדים להרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה להיהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העִוֶרת, כי האנטיסמיטים מביטים בעין טובה על התנועה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו, כי הציוניות היא היא – אמנם – המבשרת שלום, אותו השלום, אשר יביא מפעלנו – אותו המפעל אשר ישנאוהו שנאת מות – בכנפיו לכל האנושיות.

תנועת יסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורוחה להארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה תַפרה ותרבה את הברכה החמרית והרוחנית ואת הסדרים הטובים גם בארצות המזרח. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל כל אדמה פוריה היא אם רק עובדים חרוצים יעבּדוּה וישמרוּה, ומה גם אדמת אבותינו אשר בימי תקופת-הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.