בעת נאספו נדיבי עמנו וארצנו, להתאבל על מות שני שרים הגדולים מחורי הארץ, אשר מתו בירח אחד, זה אחר זה, שם האחד Palóczy László ואחזת מרעהו Gróf Széchenyi István (נכתב בחדש סיון תרכ“א ע”מ יתד וש"ת)

שְׂאוּ קִנָּה, בְּכָל פִּנָּה. בְּאֶרֶץ הוּנְגָרִיָה.

שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים, מְשֹׁרָשִׁים. וְהַמָּוֶת יָרִיעַ.

בְּתֹקֶף עֹז, בְּשָׁנָה זֹאת. שְׁנֵי אֲרָזִים הִבְקִיעַ.

פַלָּצִי וְשֵׁטְשֵׁנִי. זֶה הָאֶחָד וְזֶה שֵׁנִי.

מְתֵי תֵבֵל, עֲטוּ אֵבֶל. בְּיוֹם נָפְלוּ הַשָּׂרִים,

בְּרוֹב הוֹדָם, בְּכָל מְאֹדָם. לְטוּב אַרְצָם נֶאֱזָרִים.

לְדוֹר דּוֹרִים, שְׁנֵי חוֹרִים. בְּפִי עַמָּם נִזְכָּרִים.

                            פַלָּצִי וגו,

עֳנִי עַמָּם, בְּלֵב חֻמָּם. וְרוּחַ מַר, בְּעֵת רָאוּ

לְהוֹשִׁיעָם, בְּכָל יְגִיעָם. לֹא רָפוּ וְלֹא לָאוּ,

בְּכָל אָמְצָם, לְטוּב אַרְצָם. לְאֶרֶץ טוֹב לֹא בָּאוּ.

                            פַלָּצִי וגו,

וְיִשְׂרָאֵל, יְקַו לָאֵל. הֲגַם נָפוּץ, בְּכָל אֲרָצוֹת,

בְּעֵת הֲמֻלָּה, לְיוֹם גְּאֻלָּה. יְצַפֶּה, וּלְקוּם פְּרָצוֹת,

וְאֹהֲבֵהוּ וְעֹזְרֵהוּ. שְׁמוֹ יַזְכִּיר בְּכָל תְּפוּצוֹת,

                            פַלָּצִי וגו,

נְדוֹד לִבְּכֶם. בְּכָל מְסִבְּכֶם. יְחַזֵּק אֵל, גְּדָל כֹּחַ.

יְמֵי גֵּרוּת, יְשַׁו לְחֵרוּת. מְיַבֵּשׁ אָז מֵי נֹחַ.

בְּכָל פְּלָכִים, הֱיוּ אַחִים. וְאָז תִּמְצְאוּ מָנוֹחַ,

כְּפַּלָּצִי וְשֵׁטְשֵׁנִי. – – לְאֵל עִבְדוּ, וְלֹא לְשֵׁנִי. –