זוּם…… זְזְזְ…… זוּם……

בְּזִמְזוּם כָּבֵד נִכְנְסָה לַחֶדֶר בִּמְעוּפָה צִרְעָה גְדוֹלָה וְהֵחֵלָּה טָסָה הֵנָּה וָהֵנָּה כִּמְחַפֶּשֶׁת לָהּ מָקוֹם לַחֲנוֹת בּוֹ.

הָאָב – אֲשֶׁר יָשַׁב וְאָכַל אֶת אַרֻחַת הַבֹּקֶר – בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַצִּרְעָה, הִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

– מַזָּל טוֹב! – אָמַר הָאִישׁ בְּקוֹל, וְעַצְּבוּת רַבָּה נִשְׁמְעָה בִּדְבָרָיו – הִנֵּה כְּבָר הֵחֵלּוּ לְהוֹפִיעַ הַצְּרָעוֹת הָאֲרוּרוֹת, מֵעַתָּה בָּאוּ יָמִים קָשִׁים לַדְּבוֹרִים הַמִּסְכֵּנוֹת וְהַחַלָּשׁוֹת. גַּם לָנוּ לֹא יִהְיֶה הַשָּׁנָה דְבַשׁ, כִּי אֵלּוּ הַחַמְסָנִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת תִּגְזְלְנָה אוֹתוֹ.

תמונה 2

הַצִּרְעָה

– מָה? כְּלוּם אֵלּוּ הַצְרָעוֹת אוֹכְלוֹת דְּבָשׁ? – תָּמְהָה דִיצָה.

– לֹא דְבַשׁ הֵן זוֹלְלוֹת – הֵשִׁיב הָאָב – אֲבָל הַצְּרָעוֹת מַשְׁמִידוֹת אֶת הַדְּבוֹרִים, וּמִמֵילָא לֹא יִהְיֶה מִי אֲשֶׁר יְיַצֵּר אֶת הַדְּבָשׁ.

וְהָאָב סִפֵּר – בְּהִזְדַּמְּנוּת זוֹ – בְּאָזְנֵי בְּנֵי הַבַּיִת עַל חַיֵּי הַצְּרָעוֹת.

בְּמֶשֶׁךְ כָּל חָדְשֵׁי הַחֹרֶף, הָיְתָה מַלְכַּת הַדְּבוֹרִים¹ שְׁרוּיָה בּוֹדֵדָה וַחֲבוּיָה אֵי־שָׁם בְּאַחַד הַחוֹרִים. יוֹם אֶחָד נֵעוֹרָה הַמַּלְכָּה עַל־יְדֵי קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַחֲמִימוֹת, אֲשֶׁר בִּשְּׂרוּ לָהּ, כִּי עָבְרוּ יְמֵי הַקֹּר. מִיָד פָּרְשָׂה הַמַּלְכָּה כְּנָפֶיהָ שֶׁהָיוּ מְקַֻפָּלוֹת, וּבְזִמְזוּם כָּבֵד יָצְאָה הַחוּצָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁבְרָה הַמַּלְכָּה אֶת רַעֲבוֹנָהּ, הֵחֵלָּה מְבַקֶשֶׁת אַחַר פִּנָּה, בָּהּ תּוּכַל לְהָקִים אֶת קִנָּהּ, קֵן צְרָעוֹת, עֲבוּרָהּ וַעֲבוּר צֶאֱצָאֶיהָ, מִשְׁמָּצְאָה הַמַּלְכָּה אֶת מִבֻקָּשָׁהּ, הֵחֵלָּה מִיָד בְּהַטָּלַת בֵּיצֶיהָ וּבְבִנְיַן הַחַלּוֹת וְהַתָּאִים.

חָרוּצָה הִיא הַמַּלְכָּה, וְאֶת מְלַאכְתָּהּ עָשְׂתָה בִּמְהִירוּת. הִיא גֵּרְדָה נְסֹרֶת מִקְּלִפּוֹת הָעֵצִים, בָּלְלָה אוֹתָם בְּרִיר פִּיהָ, וּמִן הַתַּעֲרֹבֶת הֵחֵלָּה עוֹשָׂה אֶת תָּאֵי הַהַטָּלָה, בָּהֶן תַּטִּיל אֶת הַבֵּיצִים. בְּעַצְמָהּ הֶאֱכִילָה הַמַּלְכָּה אֶת הַזְּחָלִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִן הַבֵּיצִים, וּבְעַצְמָהּ טִפְּלָה בָּהֶם, עַד הֶיוֹתָם לִצְרָעוֹת מַמָּשׁ.

אוֹתוֹ הַיּוֹם – הִמְשִׁיךְ הָאָב – בּוֹ יָצְאוּ הַצְּרָעוֹת לַאֲוִיר הָעוֹלָם – יוֹם טוֹב הָיָה לַמַּלְכָּה. הִיא שָׂמְחָה מְאֹד לְמַרְאֵה עֲשָׂרוֹת וּמֵאוֹת צְרָעוֹת צְעִירוֹת וַחֲסֻנּוֹת, אֲשֶׁר פָּרְחוּ וְיָצְאוּ מִן הַמְּאוּרָה.

עַתָּה – אָמְרָה הַמַּלְכָּה בְּלִבָּהּ – אוּכַל לָנוּחַ מֵעֲמָלִי, שׁוּב לֹא אֶהְיֶה בּוֹדֵדָה וְגַלְמוּדָה.

וּבֶאֱמֶת – יָמִים טוֹבִים בָּאוּ לַמַּלְכָּה. הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר הֵקִימָה, הֵם הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת כָּל עֲבוֹדָה. עַל הַמַּלְכָּה הוּטַל רַק תַּפְקִיד אֶחָד וְיָחִיד – מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָיְתָה זוֹ עוֹבֶרֶת מִתָּא אֶל תָּא וּמַטִילָה בּוֹ אֶת בֵּיצֶיהָ. הַשְּׁאָר, כָּל הַטִּפּוּל בַּוְּלָדוֹת, כָּל זֶה נַעֲשָׂה עַל־יְדֵי הַצְּרָעוֹת הָאֲחֵרוֹת.

וְהַכַּוֶּרֶת גָּדְלָה מִיּוֹם לְיוֹם, יוֹם־יוֹם יָצְאוּ לַאֲוִיר הָעוֹלָם עוֹד וְעוֹד צְרָעוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ יוֹצְאוֹת בִּנְחִילִים לְבַקֵּשׁ אַחַר אֹכֶל. הֵן הָיוּ חוֹדְרוֹת לְכָל גַּן עֲצֵי פְרִי, מַשְׁמִידוֹת אֶת הָעֲנָבִים הַמְּתוּקִים, אוֹכְלוֹת בְּאַטְלִיזִים מִן הַבָּשָׂר, בְּקִצּוּר, לֹא הָיָה מָקוֹם אֲשֶׁר אֵלָיו לֹא חָדְרוּ הַצְּרָעוֹת, בַּעֲלוֹת הָעֹקֵץ הַמַּכְאִיב וְהָאָיֹם.

בְּיִחוּד סָבְלוּ קָשׁוֹת מִן הַצְּרָעוֹת – הַכַּוּרָנִים. צְרָעוֹת אֵלּוּ הָיוּ אוֹרְבוֹת לָהֶן, לַדְּבוֹרִים הַמִּסְכֵּנוֹת, וּמִשֶּׁרַק נִרְאֲתָה דְבוֹרָה עָפָה לְבַדָּהּ, מִיָד הָיוּ אֵלּוּ מִתְנַפְּלוֹת עָלֶיהָ, מְמִיתוֹת אוֹתָהּ וְנוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ אֶל קִנָּן. בְּיִחוּד הָיוּ הַצְּרָעוֹת שָׂמוֹת מַאֲרָב לִדְבוֹרִים לְיַד מַעְיְנוֹת הַמַּיִם, וּדְבוֹרָה כִּי רָצְתָה לִשְׁתּוֹת מַיִם, הָיְתָה מֻכְרָחָה לָשִׂים נַפְשָׁהּ בְּכַפָּהּ, כִּי שָׁמָּה הָיוּ הַצְּרָעוֹת עוֹשׂוֹת בָּהֶן שַׁמּוֹת.

גָּדוֹל הָיָה צַעֲרָם שֶׁל הַכַּוּרָנִים, הֵם הִתְאַסְּפוּ יַחְדָּיו וְהָיוּ מִתְיָעֲצִים וּמְבַקְשִׁים דְּרָכִים, כֵּיצַד לְהִפָּטֵר מִן הָאוֹיֵב הַקָּשֶׁה הַזֶּה, לַשָּׁוְא הָרְסוּ הַכַּוּרָנִים אֶת קִנֵּי הַצְּרָעוֹת, לַשָּׁוְא שָׁלְחוּ בָּהֶן אֵשׁ, לַשָּׁוְא הֵמִיתוּ אוֹתָן בְּאֵדֵי רָעַל.

הִנֵּה הִצְלִיחוּ לַהֲרֹס קֵן אֶחָד, אַךְ לְמָחֲרָת הוֹפִיעוּ צְרָעוֹת אֲחֵרוֹת, אֵי־מִשָּׁם מִמֶּרְחַקִים.

וְהַכַּוּרָנִים הָיוּ שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמָם: כְּלוּם אֵין קֵץ וָסוֹף לַצְּרָעוֹת הָרַבּוֹת?

כָּכָה נִמְשְׁכָה הַמִּלְחָמָה בַּצְּרָעוֹת עַד בּוֹא הַחֹרֶף. הקֹּר וְהַסְּעָרוֹת שָׂמוּ קֵץ לְחַיֵּי הַצְּרָעוֹת. הֵן מֵתוּ כֻּלָן, לֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא הַמְּלָכוֹת הַצְּעִירוֹת. אֵלּוּ הִתְכַּנְּסוּ לְחוֹרֵיהֶן וְיָשְׁנוּ שָׁם כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף וְשָׁקְעוּ בְּתַרְדֵּמָה עַזָּה, אֲשֶׁר רַק קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ יָכְלוּ לְהָעִיר אוֹתָן מִשְׁנָתָן.

כָּכָה חוֹזֵר הַדָּבָר מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה – סִיֵּם הָאָב דְּבָרָיו – וּדְעוּ “הַצְּרָעוֹת הֵן אוֹיְבֵינוּ הַקָּשִׁים!”

“מָוֶת לַצְּרָעוֹת!” – זוֹהִי סִיסְמָתָם שֶׁל הַכַּוּרָנִים.

צִרְעָה זוֹ, אֲשֶׁר רָאִית הַיּוֹם – דִּיצָה חֲבִיבָתִי – מַלְכָּה הִיא. הִיא תִהְיֶה אֵם לִנְחִיל עָצוּם שֶׁל צְרָעוֹת. אִלּוּ הִשְׁמַדְנוּ מַלְכָּה זוֹ, הֲרֵי כְּאִלּוּ הִשְׁמַדְנוּ קֵן צְרָעוֹת. וְעַל כֵּן – סַפְּרִי אֶת הַדָּבָר לַחֲבֵרַיִךְ, וְהַגִידִי לָהֶם: כִּי בְּיָמִים אֵלֶּה חוֹבָה עֲלֵיהֶם לְקַדֵּשׁ מִלְחָמָה עַל הַמְּלָכוֹת־הַצְּרָעוֹת.

רְצוֹנְכֶם בִּדְבָשׁ! – אָמַר הָאָב – הַשְׁמִידוּ אֶת אוֹיְבֵי הַדְּבוֹרִים וּתְקַבְּלוּ פְּרָס מֵאִתָּנוּ הַכַּוּרָנִים: דְּבָשׁ לָרֹב וְחַלּוֹת דְּבָשׁ טְעִימוֹת וְטוֹבוֹת.