עִדּוֹ מְדַבֵּר אֵלַי מִתּוֹךְ שֵׁנָה:

יֵשׁ לְקִשְׁקַשְׁתָּא עֵינַיִם מַפְחִידוֹת.

בַּבֹּקֶר הוּא מַבִּיעַ דַּעְתּוֹ:

אֵין בְּרֵרָה, הוֹלְכִים לַיָּם.

וּבְכֵן, הוּא אוֹמֵר וּמְשַׁנֶּה קוֹלוֹ:

פִּים, פִּים, פִּים. פָּם פָּם פָּם

פּוֹפַּאִי אוֹכֵל אֶת קֶרְמִיט, וְקֶרְמִיט אוֹכֵל גֶּזֶר.

זֹאת הַמַּנְגִּינָה.

וְגַם אֲנִי שׁוֹמַעַת מִלִּים שֶׁנִּתָּכוֹת

וְנִצְרָפוֹת לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר:

“רַק חֵיל קָצׇבֶת אַךְ אַתּ לֹא זְרוּעָה”

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְּמֹר,

מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לְךָ?

קָשִׁישׁ מָסוּר, לוֹבֵשׁ סָגִין אָרֹךְ מִמִּדָּתוֹ,

נוֹשֵׂא פָּנָס קָטָן מִדַּי

בְּתוֹךְ הַמֶּרְחָבִים הַמַּפְחִידִים.

עִדּוֹ וַאֲנִי

נֶפֶשׁ אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים.