קֶטַע

אֲנִי כְּמוֹ רוּחַ שֶׁיָּשַׁב

בִּדְבִיר לִבּוֹ; הִרְגַּשְׁתִּי הֶרְגֵּשָׁיו,

הָגִיתִי הֲגִיגָיו; לִבִּי שָׁמַע

שִׂיחַת נִבְכֵי נַפְשׁוֹ, נִימָה

לֹא־תִשָּׁמַע כִּי אִם בְּדֹם דָּמוֹ,

וַהֲמוֹנֵי דְפָקִים, אֵין סְפֹר לָמוֹ,

יִהְיוּ כְּרַעַד יָם שָׁלָו.

הִתַּרְתִּי מַנְגִּינוֹת־זָהָב

מֵעִמְקֵי סְגוֹר־לִבּוֹ, כְּמוֹ בְּפוֹתַחַת;

קָרָאתִי דרוֹר לָהֶן – וּבְתוֹכָן טָבָלְתִּי.