את אליהו גולומב ואת דב הוז ראינו בתוכנו, על המצפה שלהם, כחברים לכל דבר, לא כראות את ברל, למשל, אשר בהכרח היתה בינינו איזו חציצה של יראת־כבוד. מאליהו ומדוב נהנינו הנאה מלאה, חברית, ללא חציצה. אולי קבע הגיל, ואולי התכונות האישיות, אך אני ובני־גילי ראינו אותם והרגשנו אותם כך. אליהו נמנה עם קבוצת החברים אשר נועדו לכל והלכו לקראת הכל. אני יודע ששלהבת פעולתו של אליהו היתה הקוממיות היהודית, ומכיון שלקוממיות יהודית נדרש בטחון, פעל בשדה הבטחון; אך בזאת לא נתמצתה שליחותו. אליהו נשתייך לקבוצה ה’אוניברסאלית' של שליחינו. אני זוכר את אליהו כאשר אמר להיות חבר במרכז החקלאי, אני יודע את אליהו בנוער; רק לפני זמן קצר הציע ללשכת מרכז המפלגה להטיל עליו את ענין הנוער. לא שהועדנו אותו לאיזה דבר, אלא בכל אשר הלך נועד לשליחותו. דברו לא היה: ‘הנני שלחני’, אלא: ‘נשלחתי ואלך’. היתה לו הרגשת שליחות, היתה בו שרשיות רבה; בעצם אפשר לקרוא על פי אליהו את כל מגילת תנועת־העבודה עד היום הזה; פרשת חייו ומעשיו עשויה לשמש קיצור מגילת מפעליה, מעשיה ויצירותיה של תנועת־העבודה העברית.

עתה נעקר מתוכנו. וכשאני מעמיק חשבון, הרי נעקרה עמו אבן ראשה מאבני היסוד: הרי אלו האנשים הבאים להנהיג לא באשר נבחרו, לא באשר נשלחו, כי אם באשר צמחו בתנועה. מדי פעם הקבוּצה מצטמצמת. התפקידים מתרבים, המשא והמועקה הולכים וכבדים. הכתפים הנכונות למשא אינן רבות. גם בתנועת ההגנה, שהיתה שלהבתו של אליהו, הוא היה המנהיג, הגלוי והסמוי, בעשרות השנים האחרונות, בין שהשתתף במרכז, בין שהיה מחוצה לו. עם הסתלקותו של אליהו אנו נמצאים במצב חמוּר ביותר: התפקידים גדלו וכוח ההנהגה לא עלה. לא פעם עלתה השאלה במוחי: “מה לעשות”? חושבני שהגיע היום לכנס את האחראים שבתנועה, את נאמניה בכל קצות הארץ, בקבוצה, בקיבוץ, במושב, בעיר, ולהטיל על הכוחות האלה, המצויים ודאי ומסורים כל אחד לעבודתו, את הדאגה לכוח־האדם נוכח התייתמותה של התנועה.

בהנהגת התנועה אנו מתיתמים. לא נוכל לשאת במשא. ייעשה מעשה בתנוּעה, מעשה הנוגע בשרשי שרשיה, שתכליתו לעורר כוחות ליצור כוחות, שישאו במשאו של אליהו, כשם שנישא במשאם של האחרים שהלכו.

1945