הִיא בְּשִׁבְתָּהּ עַל הָרִצְפָּה,

תִּלֵּי אִגְּרוֹת הָיְתָה בּוֹדֶקֶת;

דַּף־דַּף, כְּאֵפֶר שֶׁנִּקְפָּא,

הָיְתָה לוֹקַחַת וְזוֹרֶקֶת.

מַבָּט מֻפְלָא הֵעִיפָה דֹּם

עַל כָּל מִכְתָּב מִלְמַעְלָה מַטָּה –

כִּצְפוֹת נִשְׁמַת־אָדָם מֵרוֹם

אֶל הַגְּוִיָּה שֶׁעֲזָבַתָּה…

הוֹ, בָּאִגְּרוֹת הָהֵן כְּתוּבָה

לֹא פָּרָשָׁה אַחַת נִשְׁכַּחַת

שֶׁל יִסּוּרֵי הָאַהֲבָה

וְשֶׁל רִגְעֵי שִׂמְחָה נִרְצַחַת…

עָמַדְתִּי חֶרֶשׁ מִן הַצַּד,

נִרְגָּשׁ, מוּכָן לִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ –

וּמָלֵא עֶצֶב, כְּנִרְעָד

מִצֵּל חָבִיב נִצָּב בַּדֶּרֶךְ.

א. פֶט שֶׁנְשִׁין (1820–1892)