אִם זֶה אֹשֶׁר־אֱמֶת אוֹ ­צִלּוֹ – מָה אִכְפַּת?

נֵדֶר־אֹמֶן אֵינֶנִּי תּוֹבֵעַ…

וּבִלְבַד שֶׁתּוֹסִיפִי לִהְיוֹת לִי מִקְלָט,

וְיִרְוַח לְלִבִּי, וַאָנוּחַ מְעַט,

כְּמוֹ יֶלֶד חוֹלֶה וְיָגֵעַ.

לֹא אֶצְפֶּה לֶעָתִיד – וְכָל עוֹד כֹּה חָמִים

מַגָּעָהּ שֶׁל יָדֵךְ הַלּוֹטֶפֶת,

לֹא אֶשְׁאַל אִם חַסְדֵּךְ הוּא לְאֹרֶךְ־יָמִים,

וְהַאִם לֹא הֵתֵּל בְּלִבִּי הַתָּמִים

לֵב אִשָּׁה בְּקַפְּרִיזָה חוֹלֶפֶת?

וְלָכֵן גַם אֲנִי אֶת לִבִּי לֹא אֶחְקוֹר,

פֶּן אָעִיר בּוֹ סָפֵק לֹא־מִדַּעַת;

אַךְ נָעִים לִי קוֹלֵך בְּדִבּוּר וּמִזְמוֹר,

וְנוֹשֵׁם אָנֹכִי עַל־יָדֵךְ כְּבֶן דְּרוֹר –

וְדַיִי שֶׁעָלַי חֲבִיבָה אַתְּ!

אִם יָקוּץ בִּי לִבֵּךְ – אַל תָּחוּסִי, רַעְיָה,

לְהַרְעִיל אֶת נַפְשִׁי בְּעַצֶּבֶת!

לֹא אֶרְצֶה קָרְבָּנֵךְ ־ שִׁעְבּוּדֵךְ כִּשְבוּיָה.

כֹּה רַבִּים הַכְּבָלִים בְּתֵבֵל הַדְּווּיָה

הֲיֵשׁ טַעַם לִחְיוֹת חַיֵּי־עֶבֶד?

אָז אֶלְחַץ לִפְרֵדָה אֶת יָדֵךְ כְּיָדָהּ

שֶׁל אָחוֹת לַתְּלָאוֹת וְלַפֶּרֶךְ –

וְאֵדַע לְקַבֵּל אֶת מַכְאוֹב הַפְּרֵדָה

בְּלִי תְּלוּנָה עַל גְּזֵרַת־הַגּוֹרָל הַכְּבֵדָה –

וְאַמְשִׁיךְ לְבַדִּי אֶת הַדֶּרֶךְ…