בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 23 בנובמבר 1948

הנושא החשוב העומד על הפרק, בעקבות הכיבושים הצבאיים ושחרורם של הגליל והנגב, נראה לי בשני ראשים: האחד הבטחוני, כלומר, התישבוּת על הגבוּלות, כמשלטים; השני – הדאגה לכך שהארץ לא תהיה ריקה, שהכפרים הכבוּשים לא יעמדו בחוּרבנם.

עתה נתעוררה באו"ם שאלת ה’פרוזדור'. מצוּוים אנו להקים ישובים בקרבת ירושלים, כדי שתרגיש שיש סביבה ישובים, כפי שחיפה מרגישה בקיוּמה של יגוּר. המקום הקרוב ביותר לירושלים הוא קרית־ענבים. עתה מחפשים מקום־התישבות קרוב יותר לעיר. מציעים להקים נקודת התישבוּת ליד עין־כרם, דיר־עמר ומלחה, ואולי קרוב יותר. מספר הישובים בפרוזדור ירושלים ובסביבתה עשוי לגדול. אחר כך יעלה על הפרק הצורך בחיבור הפרוזדור עם הנגב, לאורך הקו הר־טוב – בית־גוברין, המקשר את הכביש לדרום, שם ראוי להקים 18 נקודות־התישבוּת, ואולי 20. על חוף הים עד הדרום, יש להקים 8 נקוּדות, ואולי כפרי־דייגים. ועולה שאלת חיזוּק מעמדנו בנגב. בקו באר־שבע – תל־ערד – ים־המלח יש להקים 2–3 נקוּדות; אמנם התנאים שם אינם טובים, אולם לאורך הקו הזה מצויים פה ושם מעיינות, עתה מטפל הצבא בהתקנת הדרך.

בחוּגי הקרן הקיימת עלתה הצעה, הנובעת מן המצוּקה. היא צמחה מתוך הוויכוּח האחרון בין הקרן הקיימת לבין שר־האוצר אליעזר קפלן שטען לריכוז הכסף הציוני בקופה אחת. בכל העליות הכיבושיות בשנים האחרונות השתתפה הקרן־הקיימת ב־37%, ואת השאר נתנה הסוכנות היהוּדית. כאשר עלה ענין ההשקייה בנגב, שוב השקיעה הקרן־הקיימת כסף רב ברכישת הצינורות הגדולים. נתעוררה איפוא השאלה למה דרושות שתי קוּפות?

עתה, עם קם המדינה והממשלה, סבוּר הייתי שכל יהודי יחוּש שמשהוּ נפגם בשליחותה של הקרן־הקיימת כגואלת הקרקע. לפנים, בימי השלטון הבריטי, היתה משמעוּת מיוחדת למוּשג גאוּלת־הקרקע, מחמת החשש שהקרקע תישמט מידינו. כיום שוּמה על הקרן־הקיימת לחפש תכני־פעוּלה חדשים, ובכלל זה דרכישת־הקרקע להתישבות בבעלוּת לאוּמית. אל נשכח גם שעתידות להתעורר תביעות פיצוּיים מצד הערבים.

אשר לשאלת הגוּפים המועמדים להתישבות, הרי הגענו, מתוך כמה שיקוּלים וחישוּבים, לכלל מסקנה, שיש לעשות נסיון רציני של הסתערוּת על העליה החדשה, המרוכזת עתה במחנות, ולחפש אפשרות לעצבם ולחנכם כמתישבים. פעוּלה זו יש לבצע בשתי זרועות. יש להפנות את יושבי המחנות אל כמה מן הכפרים הנטוּשים, אולי מן הנוחים ביותר, בסביבות גדרה ורחובות; שם יש פרדסים ואדמה ואפשרות להשגת עבודה.

הזרוע השניה – הקמת ישובים חדשים ליד המושבים, בעיקר במרכזי ההתישבות העובדת. בצריפים שעומדים להיבנות (שלושת אלפים צריפים) נשכן מושבי־עולים, – 40 משפחות בקירוב, בכל מושב, – וחבריהם יעבדוּ במושב הקרוב, או במושבה הקרובה. לכל משפחה יינתן מגרש ונחפש דרך לפיתוּח משק־עזר, וכל זה במגמה לגבש תוך מחצית השנה או שנה גרעין התישבוּתי. כל מושב יפריש אנשים לטיפול בעולים אלה. חמש מאות משפחות כאלה כבר מוכנות להעברה, ואפשר לישבן בגוּש תל־מונד, ליד נהלל ועוד.

עלינו להטיל את כל כובד משקלנו על הנוער ב’החלוץ', בהכשרה, ובצבא, לשם הקמת אירגונים, קבוצות וקיבוצים. יש להקיף את הארץ בחגורת־בטחון התישבותית. האם על כך היה, יהיה או יכול להיות ויכוח? כל אשר יש בו קורט של התמצית החלוצית – יקר מפז הוּא לנו.

עליית־הכיבוש על הקרקע הוא גורם מרכזי בתנועת־הפועלים שלנוּ, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל במיוחד חייבת לרכז בה את מיטב כוחותיה.