בישיבת הנהלת הסוכנות היהוּדית, יולי 1953

…השנה נעשו נסיונות רציניים בחווה חקלאית אחת, שנוסדה ביזמתו של יהוּדי אמריקני סם האמבוּרג. הוא הקים על שטח של 3000 דונם ליד בית־שאן חווה, בה עובדים בהנהלתו פועלים שכירים. מתישבים חקלאיים, מהם ותיקים, באים לראות את דרכי העיבוד בחווה. האמבורג הביא כלי־עבודה מיוחדים וסיגלם לצרכי הארץ. הוא עושה נסיון גדול בגידול כותנה. מובן, שכל נסיון מסוג זה מותנה במציאותה של קבוצת עובדים היודעים את המלאכה, ויודעים לנהל מפעל. מה תהיה ההתפתחות – ימים יגידו. אני וַדאי שלא אצטער על כך, אם אנשים אלה יחליטו בעוד שנים אחדות להתישב במקום זה.

החווה מיסודו של האמבורג קשורה במפעל ‘ייצור ופיתוּח’ של איחוּד הקבוצות והקיבוצים. היא נוסדה מתוך הנחה, שגוף קבוצתי יקבל את המקום ויתישב בו. גם בתנועת המושבים מתגלה נטייה לקבוע שניים־שלושה מקומות, להפריש להם כוחות מנהליים מתוך הישובים הקיימים, ולנסות ליצור במשך שנים אחדות מפעלים חקלאיים בצורת חוות.

בלחץ העלייה הגדולה העלינו על הקרקע גם כפרי־עבודה, שחלק מהם עבר לדרגה של ישובים מתוכננים. שׂבענו קצת נחת מכפרים אלה וצרות רבות.

זה שנים מלווה אותי הרגשה, שאילולא הישוב הקיים, אילולא העליה השניה והשלישית, וַדאי היוּ העולים החדשים מתחילים דרכם בארץ כרובינזונים. אל מי היוּ פונים אז בתביעות?

נזדמן לי לבקר בישוב הררי שהעלינו אליו עולים חדשים. בשעת ביקורי שם שררה התרגזות עצומה. סגרו את הדרך עלינו משני הצדדים ולא הניחו לנו לצאת. התביעות היו משונות ומופרזות, כגון ‘גם אנו רוצים חשמלים!’ והישוב הזה עדיין גר בפחונים. הכל כאן ארעי ויד התכנון עדיין לא הגיעה לכאן. התביעות היו פרי הסתה. היו אלה עולי עירק, או כורדיסטן. בתקופה מסוימת התנהלה ביניהם הסתה נגד ההתישבות וביחוּד נגד כפרי־ההרים. אף־על־פי שהוכחנו במספרים, כי ישובים רבים של אשכנזים קיימים בהר, כגון: עטרות, קרית־ענבים, מנרה, לא הצלחנו לשכנעם. הם בשלהם: אנו מיישבים בהר רק אלה שאינם אשכנזים. לתקופה מסויימת הפסקנו ביישוב ההר. רק כשוך הסער חזרנו לטפל בדבר. דעתנו היא, שההר חייב לתת את חלקו בכלכלת הארץ ובבטחונה של הארץ, ובהתאם לכך אנו ממשיכים פעולתנו.