מזכיר הוא הפחם את התקופות הגיאולוגיות הרבות שעבר על האדמה שלנו, אשר מי יודע כמה עצמים ויצורים מלוכדים ומעורבים בתוך הגושים השחוֹרים האלה, כמה דם ובשר, גידים ועצמות, חיים ותנועה ממוזגים באותם הרגבים הקשים אשר לפנינו…זה מוציא אותנו מתקופת העולם שאנו עומדים בה עכשו ומכניסנו לתוך תקופת הערפל שלפני ההיסטוריה: מזכיר הוא לנו כי הננו רק גרגירי חול פעוטים בתוך גרמי הבריאה, וכשאנו לעצמנו איננו ולא כלום, אין לנו כל מטרה בחיים וגם החיים בעצמם הנם בלי מטרה, וכי בעוד דורות רבים או מעטים יהיו גם הגרגירים הקטנים אשר ישארו מגופינו טפלים אל איזה גוש של חומר עכור ומדובקים בו ובני אדם ישתמשו בהם לצרכם ולהנאתם.

הוא מוציא אותנו ממצב המנוחה הנפשית וההרמוניה השלוה אשר האדם בן־תקופתנו נתון בהן: עוקר אותנו מהסביבה הקולטורית אשר בן־זמננו תקוע בה, אוחז בציציות ראשנו ומושכנו מן פנתנו החמה ומראה לנו תהום עמוקה של שאלות מרות, שאול אפל של חידות העולם, תופת שחורה של סוף האדם. –

גוש דומם עכור בלי חיים ובלי תכלית…

וגם אני וגם אתה, ידידי, ואת, ידידתי היפה והגרציוזית, וכל אלה האנשים הלבושים הדר על־פי המוֹדה האחרונה ונהנים מן החיים, וכל אלה המהודרים והנעימים, הבוראים את הסביבה הרוחנית החמה – כל אלה יתמזגו עם רמשים ושקוצים ורפש ובוץ ושאר מיני חמרים ויקבלו צורה של איזה חומר גס.

פחם – מזכיר הוא ריח־עשן זה בתי־נתיבות גדולים, שמסעות יוצאים מהם ושבים אליהם בכל שעה, וביחד עמם יוצאים ונכנסים אנשים חדשים, שונים ומשונים, המזכירים מקומות רחוקים וסביבות רחוקות, מאויים גדולים, קשרי־משפחה חזקים עם אותה החמימות, הרכות והלטיפה המשפחתית, צער הפרידה של נאהבים, שעוד מעט והמסע יעשה את דרכו הלאה ויעזוב את כל אחד מהם לנפשוֹ עם יגונו ועם צערו ועם געגועיו: נשיקות חבוקים, דמעות, אנחות של פגישות ופרידות – עולמות שלמים.

מזכיר הוא ריח־עשן זה מרחקים גדולים זרועים פסי־מסלה ארוכים, נוצצים, עם חוטי־טלגרף נמתחים, עם שדות זרועים ויערות עבותים: מזכיר הוא את תאי־המסע המיוחדים, שכל אחד מהם הוא מדור לאלפי רגשות ומחשבות, שאנשים שונים ונבדלים נפגשים בהם ואלפי עולמות שונים מתלכדים ומתערבים זה בזה.

מזכיר הוא לנו את רעינו האהובים המפוזרים במקומות שונים על פני כדור הארץ ושאפשר בנקל לנסוע אליהם, ללחוץ את ידם ולנשקם: מקשר הוא אותנו עם מיליוני האנשים הנמצאים על פני כדור העולם כולו, מאחד אותנו למשפחה אחת גדולה, ואת כל הכדור – למישור אחד גדול ורחב.

מזכיר הוא בתי־חרושת ענקיים, שאלפי אנשים משקיעים בהם את דמם ולשדם בשביל צרכי בני־אדם החיים, את ארובות־העשן הגבוהות והמפוחמות, הבוקעות את חלל העולם והנראות כשדי שחת העומדים על המשמר: את ההלל השורק בקולו המלא מסתורין באויר הלח של בוֹקר קר, בשעה שהרחוב מלא ערפל עב של טחב ושל אלפי הפועלים עם אותות הגעגועים שעל פניהם לשוכבת־חיקם ולילדיהם.

מזכיר הוא, ריח הפחם הזה, את הגודל, את המרחב, את הכח את המרץ ואת העוז…