נַעֲרָה טוֹבַת תֹּאַר

מִימֵי יַלְדוּת וָנֹעַר

לָמְדָה לְעַוֵּת וּלְקַלְקֵל פָּנֶיהָ:

תִּקְמֹט אֶת מִצְחָהּ עִם גַּבֹּת עֵינֶיהָ,

תָּנַע רֹאשָׁהּ כֹּה וָכֹה כַּמִּתְיַפָּה,

אוֹ כִּי תוֹרִיד רִירָהּ מֵאַפָּהּ,

אוֹ כִּי תִמְחֶנּוּ עַל גַּב כַּפָּהּ,

וּבְדַבְּרָהּ תֶּחְטֹם, תִּקְרֹץ הָעֵינָיִם

וּתְעַקֵם הַשְּׂפָתָיִם.

הַהֶרְגֵּל נַעֲשָׂה אֶצְלָהּ טֶבַע

וַיִּדְבַּק בָּהּ כְּצָרַעַת נוֹשֶׁנֶת.

"חִדְלִי לָךְ – יִסְּרַתָּה הָאֹמֶנֶת

אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע –

הָסִירִי שִׁקּוּצַיִךְ מִפָּנָיִךְ,

לָמָּה יִתְקַלְּסוּ בָךְ רֹאָיִךְ?!

אַךְ לַשָּׁוְא אֶת דְּבָרָיהָ שִׁחֵתָה,

הָאֲמוּנָה נָתְנָה כָּתֵף סוֹרֶרֶת,

לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר,

לֹא עָזְבָה אִוַּלְתָּהּ וּמוּמָהּ לֹא הוּסָר.

וּבְכֵן הָיְתָה אִתָּהּ רוּחַ אַחֶרֶת

וַתְּמַלֵּא בַּמַּרְאוֹת אֶת קִירוֹת בֵּיתָהּ,

כִּי אָמְרָה: תֵּרֶא הָעַלְמָה מָשְׁחָתָהּ,

אוּלַי תֵּיטִיב דַּרְכָּהּ וּתְתַקֵּן עַוָּתָתָהּ.

אַךְ כִּרְאוֹת הָעַלְמָה

הַגִּלְיוֹנִים עָלֶיהָ סַבִּים,

מַרְאִים אֶת גֹּעַל צַלְמָהּ

וּמְגַלִּים מוּמָהּ בָּרַבִּים –

תַּחַת שׂוּם לִבָּהּ לִדְרָכֶיהָ,

לַעֲזוֹב תִּרְגַּלְתָּהּ וּלְשַוֹּת פָּנֶיהָ,

שִׁבְּרָה אֶת הַמַּרְאוֹת לִשְׁבָרִים

וַתִּשְׂטֹם אֹמַנְתָּהּ וּבְאֵיבָה הֲדָפַתָּה.

לִמְלִיצֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, יֵעָשֶׂה כֵּן עַתָּה:

עַל מָה עִקְשֵׁי-לֵב שָׁם שָׂרְפוּ הַסְּפָרִים?

עַל מָה כְּסִיל מִתְעַבֵּר

פֹּה יִתְנַפֵּל עַל הַמְּחַבֵּר,

וַחֲפַרְפֵּרוֹת וַעֲטַלֵּפִים

מֵחֹרֵי עָפָר וְכֵפִים

שָׁם גּוּמָץ חוֹפְרִים

אֶל רַגְלֵי הַסּוֹפְרִים?

שַׁאֲלוּ אֶת פִּי הָעַלְמָה,

הִיא תַגִּיד לָכֶם עַל מָה.