לוגו
הוא היה כהן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוא היה כהן…

אין אני אומר כלל לתאר כאן איזו דרמה קורעת-נפשׁ על דבר כהן שׁאהב גרושׁה דוקא, או איזו טרגי-קומדיה על דבר כהן ממין אחר, כהן בתור כנוי-משׁפחה, המזכיר יותר מדי פרט ידוע, אי-נעים מאד במקרים ידועים… מי יודע, אולי תקרינה בחיים גם דרמות, גם טרגי-קומדיות כאלה? – אולם בסדר-החיים ההוא, שאני עומד בו באותה שׁעה, אין בכל אפן מקום למאורעות ממין כזה…

כן, הוא היה כהן, וכהונתו לא היתה לו כלל לאסון ומכשׁול, אך להפך – במדה ידועה לעזר, לאשׁר רב.

בעקרו שׁל דבר יש להוסיף, כי היה חנוני, או – יותר מדויק – בעלה שׁל חנונית, והודות להפרט האחרון הזה היה מכונה במשׁך שׁנים רבות בשׁם חיקל קרינה גיטל’ס. לזאת גרמה אולי במקצת גם אותה הסבה, שׁקרינה-גיטל היתה דוקא ילידת-דורנישׁק, בת ברוך-זלמן האופה, בשׁעה שׁחיקל “הובא מן החוץ” בתור חתן – ואחרי שהוא עצמו לא הצטין בשום דבר היוצא מהכלל, היה טבע הענין מחיב, שׁבראשׁונה יהיה נקרא על שם חותנו ואחר – על שׁם אשׁתו…

בזאת אפוא אין כל פלא; להפך נפלאה היא דוקא זאת, שׁבאחרית הימים נשתנה הדבר ואשתו התחילה להקרא מעט מעט על שמו, גם לשׁמו בעצמו נוסף תאר חדשׁ, שלא היה נודע מקודם – התאר: “כהן!”

וראשׁית הדבר הזה היתה באחת השׁנים הראשונות לשׁנות השׁמונים, באחד הימים האחרונים לחדשׁ אלול –

אמנם כן הוא, מאותו פרק-הזמן עברו כמעט שׁתי עשרות שנים, אשׁר הביאו שׁנויים לא מעטים ופחותים גם בעולם הגדול, ובהרבה עולמות קטנים התחוללו בינתים שׁנויים גדולים וחשׁובים מאד; אך עוד גם עתה נדמה לי, כאלו לפני עיני ממשׁ עוברות אותן התמונות המיוחדות, שׁהיו שׁונות זו מזו בפרטיהן, ואשר בכללן היו יוצרות תמנה אחת שׁלמה ומצוינה במינה, תמונת דורנישׁק ב“ימים הנוראים”.

עוד יום אחד לפני ערב ראשׁ-השׁנה למועד הצהרים היו נראות ברחובות עירנו הקטנה עגלות אכרים, המתנהגות בכבדות והעמוסות מיני כלי-בית שׁונים, ביחוד – מטות-עץ, שׁלחנות, ספסלים ארוכים וחבילות כרים וכסתות גדולות – ומתוך החבילות האלה היו מבצבצים ונראים לפעמים גם מיני ראשׁים קטנים שׁונים, מעוטפים ופרועים, בעלי שער שׁחור ומסולסל, או בעלי שער חלק ממראה פשתה… הראשׁים האלה היו נגלים ומתעלמים חליפות, ובשׁעה שׁהיה נגלה אחד הראשים, מיד היה זוג עינים פקוחות באופן בלתי-מצוי מביט במין תמהון ותשׁוקה מיוחדה אל כל אשׁר מסביב, כאלו היו רחובות דורנישׁק מלאים באמת דברים מפליאים הרבה…

והעגלות מהמין הזה היו הולכות ומתרבות במדה שׁהיה הערב הולך וקרוב. בין עגלות האכרים הקטנות, הרתומות כל אחת לסוס אחד קטן ודל, היו נראות גם עגלות ממין אחר, עגלות-חצרונים גדולות ומרכבות מגוהצות, הרתומות לצמדי סוסים אבירים ובריאים – אולם גם אלה גם האחרות היו טעונות במדה שׁוה כלי-בית שׁונים, היו מלאות נפשׁות אדם ומשׁמשות לצרך אחד: להביא דורנישׁקה לה“ימים הנוראים” את ה“ישוביים” של אותה ה“סביבה”.

שׁטף האורחים החדשׁים לא היה נפסק גם במשך כל הלילה, והלילה ההוא לא היה דומה כלל לשׁאר הלילות: השׁקט הרגיל ודומית-המנוחה השׁלמה הפרעו פעם בפעם על ידי רעשׁ אופנים, קול דברים ושׁאון דפיקות; בבתים רבים לא כבה האור עד הבקר, ורבים מהשׁכנים הקרובים התהפכו מצד אל צד ויקללו בלבם את האורחים הטרחנים האלה, המעוררים שׁאון דוקא בשׁעה בלתי-מכשרה כזו ואינם מניחים לאחרים לישׁן…

אולם לעומת אלה, שׁלא היו שבעים רצון ביותר, היו רבים אחרים שׁמחים מאד לבוא האורחים הכפריים. מלבד כל המון הקבצנים הפשׁוטים וה“יורדים” המיוחסים, מלבד כל המון הגבאים, הגבאיות ושׁאר “כלי הקדשׁ”, בין שׁהיו סובבים בעצמם ומאספים ובין שהיו יושׁבים בביתם ומקבלים – מלבד כל אלה ה“מאספים” וה“מקבלים” השׁונים למיניהם, עוד היו נהנים מה“ישׁוביים” הרבה “בעלי-בתים” בינונים, אשׁר היו אמנם מכרחים לותר על רוחתם במשׁך ימים אחדים, אחרי אספם אל מעונם משפחה כפרית, אך תחת אי-הרוחה הזמנית הזאת היו מקבלים בחלקם שקי תפוחי-אדמה, תרנגולות, ביצים, חמאה ומיני זרעוני וירקות שׁונים – באחת: כל אותם הדברים, שׁמזוי ה“ישוביים” עשׁירים בהם והעירונים צריכים לקנות אותם בכסף…

כן הוא, רבים היו שמחים בזמן ההוא, ביחוד – ה“ישׁוביים” עצמם!… מי יודע, אולי היתה מעורבה בשמחת האנשׁים הגסים והמגושמים האלה גם מדה ידועה שׁל אותה ההנאה-הפנימית, שׁהנותן מרגיש בשׁעת נתינתו!… בכל אופן היו מרגישׁים מין הרחבת-דעת מיוחדה, בראותם את עצמם, לפחות, פעם אחת בשׁנה “בין יהודים”, ב“ימים הנוראים”, לפחות – זוכים להתפלל בבית-כנסת, בתוך עדה גדולה, יחד עם אנשׁים, היודעים יותר מהם לכון בתפלתם ולעורר רחמי שׁמים ביום-הדין הנורא…

וכן היה הדבר נוהג שׁנה שׁנה, עד השנה ההיא, בראשׁית שׁנות השמונים. איש לא ידע בברור את הדבר, אך השמועה פשטה יותר ויותר, כי גם על הכפריים, העוזבים את מקומם למועד ה“ימים הנוראים”, יהיו חלים ה“חקים הזמניים”, והרשׁות תחשׁב גם את אלה למתישבים מחדשׁ

– אכן, ראויים הם לענשׁ זה – נדברו אז רבים מבני-עירנו – הם שמחו על החק הזה, אשׁר עשה אותם לבטוחים מפחד הסגת-גבול ונגיעה ב“חזקה”: עתה ירגישׁו גם הם בצרת הרבים!…

אינני יכול להחליט, עד כמה היתה צודקת הטענה הזאת, המתקבלת אמנם מאד על הדעת. מי יודע, אולי ראו הכפריים מתחלה גם בפועל רק את צדו הטוב של האסיר החדשׁ, וההנאה-הפרטית הכריעה אצלם את הצרה-הכללית – אולם משׁעה שׁפשטה בעיר השׁמועה הנזכרה, לא היו עוד שמחים בודאי, כי הרעה הלא היתה נוגעת להם ביחוד… הם חשׁבו הרבה, נועצו בינם לבין עצמם, נמלכו באחרים, וסוף סוף החליטו, לכונן “מנינים” בכפרים.

לכאורה, לא היה דבר נקל מזה; אך בפעל נגלו מעצורים רבים ושׁונים. יותר מכל הורגשׁ המחסור ב“בעלי-תפלה”, אשר נדרשׁו פתאם במספר הגון, והדבר הזה נתן למיסדי ה“מנינים” ענין קשׁה לענות בו במשׁך שׁבועות אחדים –

– ומה? – שׁאל באחד הימים ההם חיקל קרינה-גיטל’ס את בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשׁר סר במקרה אל הגותו של הראשׁון לקנות דבר-מה – הישׁ כבר ל"מנינכם כל המכשׁירים?…

השׁאלה הזאת נערכה בלי כל כונה מיוחדה: אותה היו רגילים להצי בעת ההיא רבים מבני-עירנו לפני מכירהם מה“ישׁוביים” ובה הסתמנה תאוה-לדעת פשׁוטה, איך זה יתכונן סדר-הדברים החדשׁ?…

– לנו ישׁ, ברוך השׁם, כמעט הכל – השיב בינתים הנשׁאל ויפרט את מי שׁכרו ל“בעל-שׁחרית”, ל“בעל מוסף”, ל“קורא” ו“תוקע”, גם את סכומי הכסף, שׁכל אחד מאלה מקבל, נקב הכפרי בשׁיחתו לפי-תמו.

– עתה חסר לנו עוד רק כהן, – סים הספר – אולי יודע רבי חיקל כהן כזה?…

נפלא הדבר! בשׁעה שׁשמע חיקל על דבר סכומי הכסף, הנקובים כשכר ל“בעלי-התפלה” והאחרים, הזדעזע בקרב נפשו רגש מעין קנאה להמאשׁרים האלה, המכשׁרים למצא בלי עמל רב הכנסה גדולה בערך כזו – אולם כמעט בא לידו עצמו מקרה טוב כזה, החל פתאם לפקפק… לו נדמה פתאם כמוזר ואי-טבעי מאד, שׁיעזוב אישׁ יהודי את העיר ובית-הכנסת דוקא למועד ה“ימים הנוראים”: הלא בזמן שׁהיו השׁנים כתקונן היו גם ה“ישׁוביים” עצמם מתכנסים העירה למועד הזה – ואיך זה יעשה הוא דוקא את ההפך?!…

ובכל זאת לא יכול להתאפק משׁאל: כמה יקבל כהן כזה?

– מחמשׁה עשׁר עד עשרים רובל, אם רק ימצא אדם הגון!

ולשׁמע הסכום הזה נפגשׁו פתאם עיני חיקל ועיני קרינה-גיטל. מי יודע, אולי גרמה פגישׁת-העינים זו לבעל-החנונית, שׁיזכור פתאם את “בעלי-התפלה” הרבים, את ה“קוראים” ו“תוקעים” השׁונים, שׁכלם יהודים כשׁרים, ובכל זאת אינם נמנעים מעזוב את העיר!… יהיה איך שיהיה והדבר נגמר באותו מעמד, לשמחתו הבה של בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשר לא חסרה לו עוד כל מאומה ל“מנינו”…

חיקל גם הוא היה שמה בדיעבד מאד, כי מלבד השכר הטוב, אשׁר קבל בלי כל טרחה, ומלבד הצרורות השׁונים, אשר העניקה לו הכפרית בתור מתנה לאשׁתו – מלבד כל ההנאה החמרית הזאת, עוד היתה לו הנאה מוסרית רבה במצבו החדשׁ. בהעיר לא היתה מגיעה לחלקו אף “עליה” אחת בה“ימים הנוראים”, ובכפר היו לו יום יום שׁתי ה“עליות” הראשׁונות (“לוי” לא היה שם). בעיר היה עולה לדוכן כמעט בשׁורה האחרונה וקולו הדק היה נבלע בקולם העב שׁל הכהנים המיוחסים; לא כן בכפר, שׁשׁם תפס בכלל מקום חשוב מאד והכל נהנו בו כבוד רב –

הצד הזה לבב אותו בשׁנה הראשׁונה יותר מכל; אך בשנים הבאות נגלה עוד צד טוב אחר, החשׁוב בערכו הרבה יותר מהראשׁון. אל ה“מנין” ההינציביטשׁי היו נאספים כל היהודים, היושׁבים בכפרים הסמוכים, וכל אלה חשׁבו לעצמם לחובה לסור פעם בפעם במשׁך השנה אל חנות “כהנם”. מעט מעט היו הקונים הארעיים האלה לקונים תמידיים ואחדים מהם החלו גם להתאכסן בביתו, מדי בואם העירה – דבר שׁכל החנונים הקטנים מבקשׁים אותו, אך לא רבים זוכים לו…

ואז נעשׁה גם שׁנוי-השם הזה! הראשׁונים היו בלי ספק אותם ה“ישׁוביים” עצמם, אשׁר הוסיפו לחיקל את התאר “כהן”, כי כן היה מחיב טבע היחס המיוחד, שׁבינו וביניהם; אולם מעט מעט הורגל הכוני הזה גם בפי החנונים והחנוניות, כעין באור אירוני לסבת “הצלחתו” המיוחדת, ומאלה התפשׁט השׁם החדש בכל עירנו…

וחנות חיקל הכהן היתה מבורכה ב“פדיון”, אם גם בכלל לא היתה הברכה מצויה בפרנסת דורנישק, אשר היתה הולכת ופוחתת משׁנה לשׁנה. משׁנה לשׁנה ירד מסחר הבר והעצים, שׁני מקורות הפרנסה, אשׁר היו לפנים מהיותר-טובים, גם ה“סביבה”, אשר התפרנסו ממנה רבים מבני עירנו באופנים שונים, הלכה ודלה, בהיות חוכרי-האחוזות היהודים אנוסים לעזוב את חכירותיהם, ורבים מאלה, שׁהיו לפנים משׁפיעי פרנסה, נדחקו אחרי כן בעצמם לגבול בעלי-הפרנסה הקודמים ויגדילו בעל-כרחם את הלחץ –

כן הוא, הכל היו מתאוננים על רוע-העת, רבים היו מכרחים גם להרחיק נדוד; רק חיקל הכהן היה יוצא מהכלל, כי פרנסתו נמצאה לו ברוחה ועוד עלה בידו לחשׁוך סכומי כסף מפרק לפרק. אמת הדבר, כי גם לו היו השׁנים הראשׁונות טובות מהבאות אחריהן: ההגבלות הידועות בנתינת תעודות מזיגה נגעו, כמובן, גם באלה הכפריים, אשׁר התיחסו לה“מנין” ההינציביטשׁי, ורוע מצבם של המשפיעים היה מרגש במדה ידועה להמשפע – אולם להתאונן לא היתה לו כל סבה, כי מה שׁנפחת מצד אחד נוסף מצד אחר!…

דחקם שׁל ה“ישׁוביים” ההולך וגדול גרם אמנם לזאת, ששׁכר הכהן היה הולך ופוחת משׁנה לשׁנה, ותחת זאת היה נוסף לו בכל פעם תפקיד חדשׁ: בשׁנה האחת תפקיד של “קורא”, בשׁנה האחרת – גם תפקיד שׁל “תוקע” – אולם גם באותה השׁנה, ששׁלשׁה אלה ביחד לא המציאו עוד שׁכר בה“מנין” ההינציביטשׁי, לא נפסק בכל זאת הקשׁר, אשר היה קים במשך שׁנים רבות: הכהן היה למלוה והכפריים הרחוקים – ללוים, המשלמים רבית ונחשבים לקונים מחיבים

ובכל זאת לא עלה על דעת אישׁ לשׁנות עוד הפעם את שמו: הלא כל הדברים האלה נסתבכו באופן כזה, יען כי הוא היה כהן!