רגע של חולשה היה לו רגע זה.
הוא הרואה ומרגיש את הנולד, המרגיז תמיד את היצר-טוב על היצר-הרע שלו.
והוא הלא רגיל להתיעץ עם שכלו בשעה, שהרגש מפתהו.
הוא מקריב את הרגע על מזבח המחר. הוא שסימא את עיני היצר הרע של ההווה והוציא את כל כוח-התאוה שלו על שאיפות עתידות. הוא, המלמד את הכול לחיות בעתיד רחוק, שאינו יודע כליון – הוא נכשל ולא עמד בנסיון של רגע.
רגע של חולשה היה לו רגע זה.
מי שיצרו מסיתו, ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו.
והוא לא ברח מפני יצרו ולא רדף אחריו, אלא שצרכי העולם השפל הורידוהו מעולמותיו העליונים, והטרידוהו בטלטול-דרכים ובלינות-לילה באכסניות שונות, במקומות שאין מכירין אותו.
ישב לו בחדרו, שקנה שם שביתה, וקרא קריאה ארעית באיזה ספר לזהרורי בין-השמשות שהלכו וכבו.
הרגיש צורך באור. היכה בכפתור ולפניו הופיעה בריה זו, שתמיד היא עומדת לפניך עמידה שטוחה וכפופה, תמיד היא מחייכת לך, תמיד היא מלקקת אותך בעיניים. נראה לך, שכול עצמה לא נבראה אלא לשמש אותך והיא עומדת באיזו זוית פנויה מכול עבודה ומזויינת בזריזות להיראות לפניך ברגע הראשון, שיעלה רצון לפניך.
רוצה היה האורח לצוות, שיביא לו הלז מנורה לתוך חדרו, אלא שבין-כך הסתבך באיזה ענין, שקרא בספרו.
הלז מלקק אותו בעיניו, מחייך בחיוכו הרגיל ושואל בלשון של רמיזה: “אפשר אמצא חן בעיני אלופי לשרתהו, להמציא לו עונג?”
לכתחילה לא הרגיש כוונת ההצעה, ואחרי-כן, כשהרגיש בה, נתכרכמו פניו, צניעותו נפגמה.
רוצה היה למלא פניו של הדיוט זה קלון, אלא שלא מצא, מתוך כעס דיבורים לאדם שכמותו, והחריש והסתכל בו.
והלז מתחיל מספר בשבחה של “זו…” עד שנפטר מלפניו מתוך דברי-שבח והלל.
רגעים מעטים עברו, ובאופל החדר, יחד עם המנורה הופיעה “זו.”
זה היה רגע של חולשה.
החדר והלב נתמלאו אור של גיהנום.
והספר שעל השולחן נפל פרקדן על הקרקע. ובמוח עלה ענן מחשיך, מעיק ומתעתע, שאין אתה רואה בו את הדברים כהויתם, וההויה שהוא מראה לך היא גשמית יותר מדי, ערומה, מלאה עזות ומשיכה.
והרצון בא בשביה, והשכל הצטמצם והתחבא בפינה נסתרה והיצר-הרע משתיק את היצר-הטוב וגוער בו: “ניחא, ניחא. אחר-כך אציית לך.”
והפרידה הנאה היא אחת מאלה יצירות-העונג הצעירות, שלא חרב עדיין מקורן הנפשי, שמרגישות עוד בטעם החטא יותר מאשר בתועלת השכר. ויש עוד בהן קורטוב של תום, צניעות ודביקות.
והצניעות ההדדית עוררה עוד יותר את האש הפנימית, והרצון נכבש לגמרי.
חוויה של רגע בלעה את העתיד עם שאיפותיו העדינות ולכדה את כל המבצר שבלב.
לא! היא לא בלעה, רק עמדה כמסך מבדיל בין העבר והעתיד, תפסה משם לעצמה רגע אחד, שאין לו קישור לא עם מה שהיה ולא עם מה שעתיד להיות.
ושני יצירי-הטבע שעמדו נכנעים תחת הכוח הענקי, השליט בכל העולמות.
ונר האדם נכבה מפני אש-אלהים; ויהי חושך מסביב – ואור בפנים.
ויהי לילה.
איזו תנועה מתרחשת בחוץ.
דננג… דננג.
הפעמון מושל בצלצול-ארוך ושופך על העיר אנחה-מרעישה, יללת-ליל.
והתנועה מתגברת. ונוגה אש מתפרץ באלכסון-רחוק בעד החלון היחידי של החדר ומפיץ אור חצוף על רז-עולם.
דננג, דננג, מזהיר הפעמון. התעוררו, חולמים.
דננג – דננג, בואו והצילו.
וי לה לאזהרה הבאה לאחר-זמן. האש אחזה בכל פינות הבית. בני-אדם, כשהם שבויים בקסמי בעל-החלומות ופיתוייו, נשמעים בקושי לקול הפעמון. אותו השקרן הנפלא רוקם גם את קול הפעמון בתוך ארג קסמיו ומפתה את שבוייו להאמין, שיום חג מבשר הפעמון.
ומתגברת התנועה. רעש, צווחה.
“סולמות! חבלים! מים!”
“האורח שבחדר! הצילו את האורח!”
והיצורים שבחדר התעוררו.
ברגע הראשון מהרה היא אל הדלת, אלא שנזכרה, שאין היא יכולה לא להיכנס ולא לצאת בשעה ובמקום שעיניים מצויות.
וכשנוכחה שמוצא אחר אין, כבר עבר רגע הכושר. האש אחזה בבית וחבקה אותו חיבוק-עולמי. ריח-עשן וקיטור פורץ לתוך החדר. מורגש חוסר-אוויר. מהתקרה נופלים פירורים.
הגיע הרגע להתייאש מהצלה.
היא פתחה זרועותיה והתקרבה אליו לחבקו.
זה לא היה חיבוק-תאווני. זה היה צריך להיות חיבוק של שני ברואים בצלם, שתי נפשות, שאסון אחד קרבן קרבת-אחווה.
“אם להישרף,נשרף חבוקים ומתוך נשיקה,” כך היה צריך להיות פירושו של חיבוק זה.
והוא ראה בעיניו את קצו. אוצר כל תאוותיו וכוחות-נפשו התלכדו לזרם אחד של תשוקה לחיים והצלה ממוות.
ומוצא לא היה לזרם חזק זה. המוות הוא ודאי.
פגש הזרם חייץ מעכב ונעתק מחיי-ההווה לחיי-העתיד. שם-טוב. כבוד-בנים. עלבון אשת-חיק. שיחת-הבריות. אבידת-הכבוד. רכוש-העבר. שמחת-נקם של אויבים.
מרגיש הוא את קנייני-העתיד, עננו וצערו, כמו שמרגיש בהווה. העתיד בלע את הרגע.
לא. לא בלע, אלא שרגע, שאין בו שום תועלת, שאינו יכול לתת יותר ממיתה מנוולת, נדחק בין העבר והעתיד וקשרם יחד לענין אחד.
והתעוררו בו רגשותיו להציל לעצמו שם-כבוד, להציל רכוש העבר שלו בשביל העתיד.
בריחוק מקום ממנה ככל האפשר רוצה הוא להישרף. בדד ישאיר לעולם את גחלי-גופו.
וביתר כוחו שנשאר בו נדחק ושבר את דלת החדר הסמוך, שגם הוא כבר מלא עשן וקיטור.
והוא בורח מפניה לשם.
והיא רודפת אחריו בזרועות פתוחות.
דננג! דננג! בואו והצילו!
“חבלים! סולמות! מים!”
“האורח! את האורח היחידי שבחדרים!”
זריזים מסכנים את נפשם, נאבקים עם כוח-האיתנים, קופצים לתוך מלתעות האש, חוטפים אודים בידיהם. אין הם מרגישים בכוויות, אין הם מכירים בסכנת הרגע. גם הללו מרגישים באותו רגע את העתיד יותר מן ההווה. כשישרפו או יחנקו, ישאירו אחרים שם-עולם.
והתקרה מתפוררת בפנים, והקיטור שורף ומכלה את אוויר-הנשימה מרגע לרגע.
והוא בורח מפניה והיא רודפת אחריו בזרועות פתוחות.