16־27.12.1975

קוד יומן 7

הסיור הזה היה מיועד ליבדוק את האוכלוסיה הנימצאת באזור הסגור של דרום־סיני בסביבות ג’בל צבאח. יצאתי עם תמר חיזקיהו המדריכה, שהיתה צריכה לשמש מקשרת ביני לבין הנשים הבדויות נוסף על הרצון לתת לה סיור אישי כמתנה לרגל שיחרורה מן הצבא.

יום היציאה היה שבת היינו אמורים לטוס לשרם, אך בבואנו לישדה התעופה היתברר שאין מקום. חזרנו עם אבנר גורן בג’יפ וניצלנו את הזמן ליבדוק את העפיפון שמצאתי בסביבות פראנג’י לאחר בדיקה נימצא כי אכן זה עפיפון ממשי. למזלנו באה באותו יום משאית עם ציוד לצוקי־דוד. בשובנו לשם העמסנו ג’יפ שבור על המשאית שהיתה אמורה להובילו צפונה. ישבתי על הג’יפ כי בקבינה ישבה תמר והחיל המלווה. תוך חיבוט עצמות היגענו בחשכה לואדי פיראן. שם סידרנו כי יסייעו בידינו לעבור את המקום המיועד לישקיעת המשאיות בתוך הנווה. לפני שלושה ימים ירד גשם שוטף והפיראן החל ליזרום. הדרכים היו משובשות. לאחר שבלינו כישעתיים על הוצאת המשאית מן השקיעה, הימשכנו לנוע בואדי תוך סכנות רבות של שקיעה בסופו של דבר היגענו לכביש. בחצות הלילה היגענו לאוהל הבדוי בנעמה. שם ישנו על מזרונים בבוקר הישכמכו והימשכנו בנסיעה צפונה.

בשעה 07.30 היגענו למיסעף ואדי כיד אל מיסעדת “אימחנה”. למזלנו היו שם הרבה גמלים שהביאו אמש פחם. אימחנה היזמין אותנו להיצטרף אל האנשים שישבו סביב המוקד. לאחר שתיה וברכה, סודרו לנו לפי בקשתנו שני גמלים אשר ירכיבו אותנו למחוז חפצנו. הבדוים היו אנשי הסביבה המתאימה לנו. מזל!

שני המלווים שלנו היו הזקן ח’ד’יר איסבאייל אשר אל מאהלו שמנו פנינו אותו יום, ועיד חמדאן בן אחותו אשר גר במאהל בקירבת המסעדה של אימחנה. סיכמתי איתם כי נשלם להם חמישים לירות לגמל ליום. ועוד אמרתי להם כי בכל מאהל נחכה כמה זמן ושם תיפסק שכירת הגמלים. בהמשך הסיור שלנו ניקח גמלים בהתאם ליצרכינו. תוכניתי היתה ליראות באיזו מידה אפשר לישהות בשטח, ולפי זה ליקבוע את משך השהייה תוך שאנו משוחררים מתשלום לגמלים. במשך הזמן היסתבר שאין גמלים במאהלים וכי הם יצאו להביא “צדקה” – שהיא הסעודה שנותן המימשל – בח’ריזה אשר בואדי כיד.

צעדנו דרך ואדי רחב הניקרא ואדי “סמא” כשמצפונו ניפתח ואדי “אירהיבה”. הואדיות היו מכוסים בשיחים ענקיים של “נמנם” – שויה טבאיקה – ושפע של “רבל” – פרעושית גלונית – עם קצת סילון. מולנו היתנשאו ההרים הגבוהים של רכס הצבאח ושל ג’בל “משל” ואחרים שלא היתאמצתי לזהותם. חתכנו בנקיב “סמימי”. שם ערכנו את מנוחת הצוהורים במשך שעה וחצי. כאן למדתי לראשונה מהי מנוחת “הקילה”. לאחר שאכלנו הייתי סבור כי נמשיך בדרכנו. ביקשתי מח’ד’י כי נצא לדרך על מנת שנספיק לעשות משהו. הוא חייך אלי ואמר: “לא ידידי כאן ננוח עד שיגיע הזמן ללכת!”

לא הועילו כל השידולים שלי ומצאתי עצמי נתון לחסדו על הזקן היה וכבר עלתה בי המחשבה שמא אנחנו נתונים לחסדיהם של שני הבדוים הללו שמי יודע מה יעוללו לנו. כיון שהאפטרופוס שלנו הוא אימחנה לא צפיתי למשהו לא שיגרתי. יחד עם זה נאלצתי להיכנע לתכתיב הזמן של הזקן. בסופו של דבר למדתי כי זה חוק במדבר שיש סדר במסע ויען חוקים שניקבעו במשך הדורות. כעבור יום סמכתי על ח’יד’יר בכול.

בישלנו מרק והאכלנו את המלווים שלנו.

בעת השהייה בדקנו עם השניים את המסלול העתידי שלנו. מיסתבר כי האיש חמדאן סאלם שאליו אנו שמים את פנינו על מנת לראיין אותו, אינו אלא אבי עיד חמדאן המלווה שלנו. ומזלנו אינה לנו להימצא בחיק המישפחה עצמה.

ירדנו מה הנקיב אל ואדי רחב הניקרא “אל ביאנה” והימשכנו ממנו בתוך ואדי “יהמיד” עד שהגענו למאהל של ח’ד’יר לרגלי ג’בל “אום אל־צולב” בנ.צ. שבמפת ג’בל צבאח: – 65621175.

את הגמלים היברכנו ליד מג’מע – מלון אורחים – שהיה בנוי מגידרה נמוכה בגובה של כחצי מטר עשויה מאבנים ובמרכזה אח. במרחק ששים מטר היה המאהל שכלל חמשה אוהלים המוסתרים אחרי כפל קרקע. במשך כל סיורי, לא הוזמנתי למאהל.

ניכנסנו וישבנו במג’מע. עוד אנו יושבים, ורוח קרה החלה לנשוב ממערב דרך מיצרי הואדי. השמים היתקררו והחל לטפטף. שאלתי את ח’ד’יר מה יהא עלינו. הוא אמר כי אם ירד גשם רציני ניכנס לתוך האוהל. בינתים היגיע גבר מבוגר בשם “צאבור” שנשא בידיו חבילת עצי הסקה. ישבנו והיתודענו. את תמר שלחתי אל הנשים שתיראה כיצד מבשלים. בשובה אמרה כי הן היו סגורות מאוד ובקושי הבינה אותן. עם חשכה הגישו לנו אורז מבושל. אכלנו ושוחחנו תוך שאני רושם את פרטי הדברים. מסתבר כי אין להם ידיעות רבות. לא בשימוש בצמחים ולא בפירוש שמות הרים וואדיות. באותו הלילה ישנו תחת כיפת השמים במג’מע כשקור עז שרר על הסביבה. שלג כיסה אל פיסגות ההרים. איתנו ישן גם עיר שלא ניגש כלל למאהלים.

בבוקר סודר כי תמר תצא למירעה עם הבת הגדולה.היא מאנה משום מה לסידור זה, ועל כן יצאה תמר עם האם ועם עיטאיקה האחות הקטנה כבת תשע לרעות את הגדיים. היחס לתמר לא היה חופשי. רק עיטאיקה הקטנה היתידדה איתה. בעת הרעיה פוררה תמר עלים מעצי השיטה במקל ארוך. בצוהורים חזרה ולא רצתה להמשיך ברעיה.

אמש סיפרו לנו כי יש בקירבת מקום סלע לבן גדול. לפי הנחיות על ח’ד’יר הלכנו ליראות את הסלע הלבן שלפי התיאור שלו הינו פגמאטיט, שהוא קוורץ נקי שלא היספיק להיתמוסס בתוך סלע היסוד. צאבור הניראה כגבר יותר רציני הידריך אותנו והלך איתנו להנחותנו בדרך. לידבריו היתנהגות ח’ד’יר לא יאה, שכן היה עליו להדריכנו כאורחיו. בדרך עברנו על טומולי ענקיים על גבי “הדקעה” שהיא דרגש של שפך נחל המתמשך בצידי הואדי. הימשכנו ללכת כשפנינו אל מול ההר המרשים “ג’בל משל”. ממרחק היתגלה לנו הפגמאטיט כשהוא מלבין בתוך הצבע הכהה של הסלעים. ליכשהבחין צאבור בפגמאטיט ניפרד מאיתנו מאחר שסיים את תפקידו. הפגמאטיט הזה היה ענק. גובהו היה כארבעה מטר והוא מיזדקר מתוך הגרניט כיטריז חרוטי שקוטר בסיסו כישלושה מטרים. צילמתי אותו בעוד תמר סוקרת ומטפסת עליו. המראה של הפגמאטיט המלבין בתוך הנוף של ההרים אשר פסגותיהם נושקות בשמים ברבגווניות על צורות יצרו רושם עז שגרם לי היזדעקות פנימית ללא קול מרוב היתפעלות. חסרו לי משוררי התהילים שיבואו וישירו את שיר ההלל ליפעת הנוף שאין כמותם לשיר את שיר ההלל לעוצמה ולפעמוני הנפש הפועמים בחוזקה ומבקשים להיתפרץ החוצה.

עם חשיכה חזרנו למג’מע. בבוקר פרץ ויכוח ביני לבין ח’ד’יר שתבע תשלום על יום הגמל שבו שהינו בסביבה ללא רכיבה. טענתי כי אנחנו אורחיו ויושבים בביתו. כאן היסתיים הסיור שלנו ואנו ממשיכים בגמל אחד. טוב שבא צאבור ופסק לטובתי. בערב היתלונן ח’ד’יר ואמר: “האם כך יהיה גורלי שאהיה מוזנח עם גמלי?”

כיון שהיה עלינו למצוא איש שישמור על הגמלים בשעה שעיד חמדאן יעלה איתנו להר, היסכמנו להוסיף לו עוד שני ימי גמל. בערב הלכה תמר לאכול עם הנשים שקיבלו אותה בימאור פנים שלא כמו אתמול. העתרנו עליהן מתנות בבגדים ולילדים נתתי ג’ולות.

הלילה השני היה חם מקודמו. לאחר שהאוירה היתחממה יצאנו בשעה 09.00 לדרך בואדי יהמד בימגמה להגיע לואדי צבאח. בצוהורים היברכנו את הגמלים על שלוחה של בולדרים ענקיים שהיו מגובבים זה על זה ביכעין יער של סלעים. אלה הידרדרו מימדרון ההרים. בדימיוני תארתי את מהפכת האלוהים באור זמן שההרים היזדעדעו ורקדו בירעידת אדמה, שפירקה גושי מצוקים אדירים אשר היתפקקו ברעש אדירים ונפלו אל תוך הואדי ונערמו שם. מי יכול לחוש את הנורא שפקר את החי והצומח באותו זמן?

תמר ואני הלכנו לואדי “זעתרה”. בדרך ניתקלנו במלכורת נמרים סגורה ושלמה כשחבל עדיין כרוך סביב האבן הסוגרת ועצמות עז מצויות בתוך המלכודת. המקום דורש בדיקה!

בואדי זעתרה ניגשנו אל נביעת המים הנקראת “עיד” ואת “הסיד” שהוא מין חלקלקה צרה החוסמת את הואדי ללא אפשרות מעבר. היקפנו את המקום ועלינו על מכיתות אבנים עד שהיגענו ליקבוצת תמרים שלידה היתה נביעה. בדרך חזרה, העמסתי עלי בול עץ. כיון שלא ניזהרתי מעדתי כופפתי את ברכי עד כדי כך שגרמה לי צרות במשך הימים הבאים. חזרנו אל הגמלים וסעדנו את ארוחת הצוהורים.

לאחר שרבצנו ונתנו את “הקילה” הימשכנו ללכת בואדי עד לרגלי הצבאח. שם מצאנו נקיק בין הסלעים שיצר כעין חדר שקירותיו בגובה של שלושה וארבעה מטר. ח’ד’יר ועיד קבעו את המקום ללינה כשעדיין השמש מטיילת בין הפסגות. מיתוך ההחלטיות שלהם ביבחירת המקום ללינה, הבינותי כי זו להם לא הפעם הראשונה ללון במקום הזה. כיון שהמערונת הזאת היתה מלאה בשיחים שצמחו בה עד לגובה של מטר ויותר ניכשנו את המקום. השניים שהיו אנשי שדה מיטבע ברייתם, הביאו שיחים יבשים והיבעירו אותם וכך יבשו את החול ואת הסלעים שיצרו את החדר הטבעי הזה. על דעתי לא היה עולה ליבש מקום בשיטה זו. על כן הישמעתי לעצמי דבר משל האומר: “לסלע ולבדוי נפש אחת!”

ליכשסיימנו את המעשה היה בידינו מקום מגורים נוח שרוחות וגשמים לא שולטים בו.

בלילה ישבנו סביב המוקד כשהשניים מזינים את האש שתאיר את החלל שבו קבענו לנו מחסה מקור ומרוח. לאחר שסעדנו, סיפרנו סיפורים ורשמתי כמה קצידות מפי ח’ד’יר. בערב הזה היתגלתה לפני תופעה מוזרה. אני ישבתי מצד אחד של המוקד ותמר מצידו השני. הלהבות האירו אותנו באור האדמדם הרגיל. אך מעל ראשה וכתפיה של תמר נוצר עמוד אור חיוור שהיתנשא מעליה ונח על כתפיה כעין עמוד של ערפל המואר באור קלוש. רק עליה היתה תופעה זו. היא נמשכה כל העת שישבנו סביב המוקד. חיפשתי הסבר לתופעה הזאת ולא היתחוור לי דבר. האפשרות כי זו היתה רפלקציה של אור לא היתאימה לכך מאחר שעמוד הערפל המואר היתנשא הישר למעלה. היתה זו תעלומה ללא הסבר.

בבוקר השארנו את ח’ד’יר שישמור על הגמלים ושלושתנו עלינו וטיפסנו על מידרון ג’בל צבאח בימגמה להגיע לפיסגתו. בתחילה חשבתי לסייר את ההר לבדנו מבלי שיהיה איתנו מישהו שיפריע לחופש הסיור שלנו. בדיעבד טוב היה שלקחנו את עיד, כי הוא אמנם לא היה על ראש הצבאח אך היסתובב בסביבה והכיר כמה פינות נעלמות.

ממראה ראשון היתה הדרך צריכה להיות בואדי. ואילו עיד הוביל אותנו על גבי שפך של גרניט אומעלק הפריכה. וכך היגענו אל פרשת המים כשאנו צועדים על גבי מדרון תלול שבקושי יש בו מקום להצגת הרגלים. הרוה היתה קרה ומדרונו הצפוני של הצבח היה מכוסה שלג. את ארוחת הבוקר שלקחנו איתנו, אכלנו כשאנו מוסתרים מן הרוח על ידי בולדר שממנו צפינו בכוון מערבה. שם בישלנו קפה. אף על פי שהפיסגה היתה הישר מעלינו נאלצנו לרדת קצת ולימצוא נתיב שאילתר עיד בחושים שלו. כל העת הייתי ספקן שכן ההיגיון היה לעלות הישר אל הפיסגה. אל הקושי שיש בטיפוס על מדרון תלול נוסף הכאב של הקרסול שניגרם לי אתמול כשנקעתי את רגלי. בלית ברירה נאלצתי להיתעלם ממנו כדי להפיק את ההנאה מן הסיור בהר המרשים הזה.

היגענו לאזור שהיה מכוסה כולו בשלג והלכנו על שטח מושלג מבלי לדעת מה יש מתחת לכפות רגלינו. היקפנו מצוק שעמד כחומה חוגרת סביב ההר שמימבט ראשון אין להבחין באפשרות ליפרוץ אותו. עיד משך אותנו אחריו כישהוא מאבד גובה אך הוא הולך למטרתו מתוך ביטחון. לרגע לא איבדתי את ביטחוני בו. מה גם שהוא היתיעץ עם ח’ד’יר על המסלול. במקום מסויים היה מעבר שבו טיפסנו ועלינו מעל המצוק. במרחק מסויים מעלינו היתה פיסגה שרמזה לנו כאילו ראש ההר לא רחוק. למעשה, זה היה אחד החדודים שהיזדקר כפיסגה. ליכשהיגענו אליו ניגלו מעלינו עוד מצוקי ענק שהיזדקרו כיפסגות משניות בזו מעל זו.

כיון שניצרכנו להפוגה על מנת לתת לשרירי הרגלים לנוח, ישבנו על מדרגת סלע וצפינו לכוון צפונה אל הר קתרינה שהיה אפוף בעננים.ועוד אנו שרויים באופוריה מן הנוף המרהיב פנה אלי עיד והידהים אותי ביתביעה ואמר: “בישביל ההדרכה שלי כאן בהר עליכם לשלם לי שכר יום אחד נוסף על יום הגמל!” המוזר בתביעה זו היה העיתוי המקום שבו נאמרו הדברים. מטבע הדברים שאדם מציג את תנאי משכורתו בהקדמה ליתחילת העבודה, ואילו עיד שניראה כאדם שקט ונוח הופיע כסחטן ודוקא כאן בימרומי ג’בל צבאח. בליבי נוצרה תגובה נגדית וכבר רציתי לישלוח אותו חזרה שכן לטפס על הרים אנחנו יודעים לעשות זאת באופן בלעדי. אך העיתוי הלא צפוי שיכך את כעסי והביא אותי לידי עילזון פנימי. אין זאת כי אם הסיטואציה – של נוף מרהיב כשאתה מצוי על מדרון תלול בין שמים וארץ בתערובת עיסקית השייכת לעולמות תחתיים – יצרה חויה של ניגודים נדירה נגרמה לי לחייך ולומר לו: “יא עיד! הלא אנחנו משלמים לך בער הגמל והליווי שלך כלול בה!” הוא היסתכל בי במבט שקט על ברול מתוך עינים מכולות ואמר: “מה שלגמל לגמל וכאן אני מוביל אתכם כמורה דרך!”

ידעתי כי האיש למעשה צודק יחד עם זה לא רציתי לתת לו פיתחון לדרישות שמי יודע היכן תופענה. על כן אמרתי לו: “יא עיד! מה שאתה מבקש קשה עלינו מאוד, לו אמרת לנו זאת למטה היינו מוותרים על ההדרכה שלך!”

הוא נדם לרגע היסתכל בי ואמר: “יא שבו, באלוהים שמגיע לי שכר נוסף!” אמרתי לו: “אתה יודע מה? נביא את הבעיה הזאת ביפני אימחנה והוא ישפוט בינינו. האם ניראה הדבר בעיניך?” היסכים וקמנו להמשיך בדרכנו.

עיד משך בכוון דרומה במעלה המדרון בניגוד להיגיון הפשוט. עד שהביא אותנו אל מדרגת צוק. להפתעתנו היתה שם “חורמה” – נקיק מפולש – ענקית שיצרה אולם רחב ידים. שם ישבנו וגם נפשנו באוירתה הקרירה של החורמה לאחר זמן מה יצאנו מצידה העליון והמשכנו בטיפוס אל הפיסגה הבאה. להפתעתנו ניתגלו עוד שני שיאים בינינו לבין הפיסגה העליונה.

ליבסוף אחרי חמש שעות היגענו לראש ההר. למזלנו הרע החלו ערפילים לרדת על הסביבה כישהם זוחלים כאותם ענקים למטה אל מעמקים הואדיות. פה ושם ניפתח חלל ביניהם וניתגלה הנוף שלרגלינו. לכוון דרום רואים את ראס־מוחמד, למזרח את האי תיראן ושרשרות הרים יורדות מזרחה בזו אחר זו. לצפון ניראה הר “לוליה” דהיינו: – הר הפנינה, שהיסתיר את הר אום־שאומר. הר קתרינה היבהיק למרות שהיה מכוסה בישלגים. על ראש הפיסגה היה רוג’ום על אבנים שנעשה בירי מטילים שפקדו את ההר לפנינו. בין אבני הגלעד הזה נימצאו פתקים שלהם בתוך קופסת פח. היה שם פתק של יוסי בר המדריך ושל דני מיכאלי. כתבנו על פתק את עלילותינו וצרפנו אותו אל האחרים.

הדרך למטה היתה קצרה וארכה כשלוש שעות, אך הדרדרת הרגה לי את הרגל. בשעה 15.30 היגענו למקום המירבץ באותו נקיק שישנו בלילה. לא היה טעם להמשיך ובחרנו ללון באותו מקום.

כיון שעמד לרשותנו זמן מה עד לחשכה, יצאתי לשוטט קצת וגיליתי לא הרחק מאיתנו סימון על הסלע בצבע כחול שהראה בחץ בכוון למטה ובראשו נוסחת המים בישפת הכימיה H₂0 ושמו של אברהם חיים. הוא המדען שהתמחה במכרסמים בסיני. כיון שהיכרתי את האיש בהיותו בצוקי־דוד היתה זו בישבילי דרישת שלום חיה. ואכן לרגלי הסלע נבע מעין. מים לא חסרו לנו משום שפלג מים זרם לאורך כל הואדי.

בלילה שוב היו קצידות שהשמיע ח’ד’יר. היה קר והייתי הרוג. רגלי ובירכי הימנית היתיבשו והפכו לבול עץ. קיויתי כי בבוקר אתאושש. אך למוחורת היתברר לי כי הענין די רציני. צלעתי מהיום הזה והלאה. אינני יודע מה גרם לי לוותר על אחר הגמלים, דבר שהוא שטות מיתחילתו ועד סופו. את ח’ד’יר שילחתי עם גמלו. תמר רכבה ואני הלכתי ברגל.ניכנסנו לואדי “ח’לאפיה” אל נווה קטן ונחמד הניקרא בשם “עיד יהמיד”. על משטח סלע בנו הבדוים כעין סכר נמוך ויצרו בריכה שאגרה מים. משם המשכנו עד לואדי " שביקה". מכאן עלינו דרך נקיב וניכנסנו לואדי ג’נדלה הרחב. מדרום לנקיב על הר ניצב לוח סלע ענק הניקרא: – “סרבוט עאמר” שניראה מכל מקום. בגינדלה סעדנו וקיילנו. ליקראת הערב רכבתי בואכה ואדי “ית’מיד”. קצת ליפני המאהל סרנו – תמר ואני – ליראות מה יש בואדי “אל קנה” שהישתפך אל ואדי ית’מיד. כיון שרגלי כאבה היסתפקתי בהליכה קצרה וישבתי ליד עיד שבו ניקוו המים. תמר המשיכה ללכת לעומק הואדי ועקבה אחר דיק שחור שהיתפתל על המדרון שהיה בנוי מסלעים מטאמורפים.

ליקראת הערב היגענו למאהל שבו היו תישעה אוהלים ובית אשר שמש כמקעד בו קיבל את פנינו דודו של עיד, הלא הוא “חג' עלי סאלם שתוי” שראייתו לקויה והוא כבן שמונים שנה. אבי עיד ועלי הם אחים ולא מאם אחת. הוא היה הגבר היחידי במאהל. וכמו שהמאהל של ח’ד’יר מורכב מקרובים, כך גם המאהל של עלי, כולם קרובים. הגברים נעדרו משום שהם עובדים בשרם או הלכו להביא “צדקה” – סעד. היתארחנו בתוך המקעד הסגור שהיבטיח מחסה מקרה. עלי היבעיר אש באח, והמקעד היתמלא עשן. כיון שכל הפתחים היו סתומים, בקושי יכולנו ליראות משהו מרוב הדמעות שהעכירו את הראיה. ליכששככה הלהבה במוקד פחת העשן והוקל לנו קימעא. מענין שהאיש כלל לא חש במחנק ובמה שזה גרם לעינים. לא במיקרה עיני הבדוים עששות. לילדים נתתי ג’ולות לשימחתם. בינתים הופיעה ביתו הקשישה של עלי שהיגישה לנו אורז מבושל. אחריה באה כלתו שהיא עגונה.

לידבריו בנו נאסר אחרי מלחמת יום הכיפורים וניתנה לו ברירה: – מאסר או גלות במצרים. הוא בחר לעבור למצרים. חג' עלי טוען כי בנו חף מפשע ורק הבדוים שהם נוכלים, רמאים ובוגדים העלילו עליו. הכלה נעצה בי עינים חדות כל הערב. מה משמעות הדבר? האם היא רואה בי כמישהו שיכול לסייע לה להביא את בעלה, או שמא היא בולעת את המראה הגברי שלי מתוך שהיא מיוסרת מבחינה מינית? לך דע! לבוקר הלכה תמר עם הילד סבאייל לנווה “אום סידרה” שבו יש תמרים ומים. ואני ביגלל הצליעה, ישבתי עם חג' עלי וניסיתי לאסוף מפיו חומר בנושאים שונים. הזקן הזה אדוק ביותר. הוא מקפיד על כל התפילות ומכין את עצמו ליום מיתתו כדי וכניסתו לגן־העדן תהיה מובטחת. חוכמה רבה לא באה לי ממנו לפי שלא מצאתי אצלו ידע רב בעניני טבע. עם כל שאלה ששאלתי את עלי היה פורץ בצחוק באומרו: “וכי למה לך לדעת זאת?”

עם הנשים ביכלל לא היה לי מגע. לבד מרצון של מישהי לימצוא תרופה לצלע שכאבה לה בנופלה מעץ שיטה. כיון שפרנסה רבה לא היתה צפויה לנו והיה עלי לחסוך בימי הליכה בגלל הצליעה של הרגל שהיתפנקה ביכאביה, בחרתי להמשיך למאהל אחר. מה עוד שהסכום שעמד לירשותי היה מוגבל.

לאחר שתמר חזרה מלאה סיפוק ממה שראתה באותו נווה, יצאנו בשעה 11.00 לדרכנו כשאני רוכב על הגמל. לאחר רכיבה של כשעתיים היגענו לואדי “אום־מיג’ראת” אל מאהלו של חמדאן אבי עיד שלנו.

במאהל היו שני אוהלים שהוטו בואדי “משים” לרגלי ההר וליפניהם פשט נחל שהיה רחב כמאה וחמישים מטר ויותר. ואדי זה מצוי בברך שבין שני הנחלים" – ואדי אראתמה וואדי אום־מיג’ראת והוא מיתחבר אליהם מצפון. המג’מע שאצלו היברכנו את הגמל היה בצידו השני של הואדי במרחק כה גדול עד שלא יכולתי להבחין ביפרטים בפניהם של בני המקום.

אימו הזקנה ואשת אחיו הצמוקה וטרוטת העינים היו במאהל. ליכשהיבחינה האם בנו, הביאה עצים ברכה את בנה עיד וישבה לידינו במג’מע תוך שיחת נימוסין. כדי כך נתתי לה מתנות וביניהן אצעדה לבת אחיו. ביראותו זאת ביקש עיד כי אעניק קישוט כזה גם לביתו. כאן היסתבר לי כי הבדוי עובר בקלות ממערכת יחסים מול נימוס לענינם קיומיים בקלות.

בלילה עם חשכה הגיע האב חמדאן מן הצדקה שהיתה בנבכ. עד לואדי ארתאמה הוא רכב עם בנו הצעיר. משם הלך ברגל. ישבנו במקעד ותמר הלכה ליראות כיצד מבשלים. לאחר ארוחת אורז ישבנו וסיפרנו סיפורים וכתבתי קצידה מפיו. חמדאן נחשב כאיש יודע דת ודין. עליו הימליץ המורה מד’הב.

בבוקר, ערכנו לעצמנו ארוחה כי האם בוששה לבוא. האב נעלם אחר גמליו והצאן יצא עם הבת. ליבסוף באה האם והביאה לנו פתיר. כיון שהיום הוא יום שבת החלטנו להיתענג. אני רכבתי על הגמל עד לנווה “כיד” כשתמר הולכת לפנינו כל הדרך. לבי היה עליה ואף היצעתי לה לירכב במקומי. הודות לירגישותה ביודעה עד כמה אני מיתענה ממה שיש בקרסולי השמאלי לא היסכימה.

הנווה מרשים ביותר. יש בו שילוב של תמרים רבים ביקבוצות כשמצוקים גבוהים עוטרים אותו בפיתולים ומידרונות תלולים.מים רבים זרמו כבר במרחק מה מן הנווה והעידו על קיומו. בין התמרים היו ביקתות ובהן חפצים ומזון שלא היו מאויישות לבד משני גברים. האנשים גרו בשיטחי המרעה וישובו הנה רק בשילהי הקיץ.אין לא יעיז לישלוח ידו בציוד. לבד מיתמרים היו שם הרבה עצי עצי שיזף מטופחים. וכן כמה מחפורות שיטחיות שהיוו בארות. גם כמה בוסתאנים היו שם. שהינו במקום כישעתיים עד שהשניים היזמינו אותנו לסעוד איתם.

עם צוהורים חזרנו על עקבינו, ובצאתנו מיתחום הנווה למראה המים הזורמים היתעורר בנו הרצון להיתרחץ. כשהיבעתי את רצוני לכך ביפני תמר לא הוצרכתי לשכנע אותה לעשות כמוני, אך עלתה שאלת הצניעות. ביקשתי מעיד שיתקדם עם הגמל ויחכה לנו עד גמר הרחצה. תחילה תמר עמדה מאחורי הבולדרים ושמרה מיפני עין רעה בעוד אני מיתרץ בזרם מים עמוקים שהגיעו עד הקרסוליים. ליכשסיימתי היתחלפנו. אני שומר והיא מתרחצת תוך שאני משמיע דיבורים מרחוק שמעידים עלי שאני רחוק כימטחוי קול ואני מקפיד על שלום הצניעות. קצת גיחכתי לעצמי ואמרתי בליבי: “כמה זה מצחיק שאני צריך לישמור על צניעות של בת קיבוץ של השומרֿהצעיר שהיתאמץ לחנך את ילדיו שלא ליראות בעירום דבר שיש להיתבייש בו!”

הרחצה והכיבוס ריעננו אותנו והיינו מוכנים להמשך הדרך. עם השעה 14/⁰⁰ היגענו למאהל חמדאן, העמסנו את הציוד שהשארנו ויצאנו דרך ואדי משים לואדי רתאמה. הואדי צר ומיצדדיו מיתנשאים הרים שחורים של שיסט. לאחר שעתיים של רכיבה כלומר: – אני רוכב ותמר הולכת, חצינו מעבר הרים והיגענו לואדי “אל קנאוי” – נחל התעלות. בניגוד לסלעי ההרים השחורים היתה פרשת המים והנקיב מורכבים מסלעים בצבע ורוד ולבן שאינם נפוצים בסיני. לפי דברי תמר זהר סלע וולקני. ותמר הלא היא הידענית של צוקי־דוד ביתחום הגיאולוגיה.

עם ערב היגענו למאהל של דוד עיד הניקרא בשם “מחמוד סאלם”. במאהל כחמישה אוהלים. אחד מהם של אחי עיד הצעיר אשר לקח את בת מחמוד דודו לאשה. במאהל אין רועה צעירה והם נאלצים לישלוח את הצאן למירעה עם ילד צעיר. וכאן ניתגלה לי אחד מעקרונות של חלוקת התפקידים בחברה הבדוית. כל אחד ועבודתו ויש משום בושה ומעצורים כשמישהו עושה עבודה שלא בקטגוריה שלו.

עוד אנו יושבים במקעד ועדר עזים חזר ללא רועה. לישאלתי היכן הרועה, נאמר לי כי אין להם בת שתירעה לכן ילד רועה את הצאן. כיון שהילד היבחין בנו מרחוק היתבייש לבוא ולהראות כרועה. ראיתי אותו מיסתתר אחר סלע ומחכה לישעת כושר להיתחמק מראייתנו.

המקעד היה בצלע הגבעה של המאהל במקום מוסתר שממנו אי אפשר ליראות את האוהלים. לא ראינו במשך כל הביקור אפילו רמז על אשה. אלינו הגיעו דוד עיד, אחיו ועוד איש שניראה אינטליגנטי בשם “צבאח”. ערב זה לא היה שונה מקודמיו. רשמתי קצידה. דודו ניראה די פתוח ועליז. הוא שאל לשם מה כל הכתיבה והטיול שלנו. נסיתי לפתות אותם לספר סיפורים ולא היצלחתי. אני מניח שהם בעלי סיפורת אך בידי לא היה המפתח לכך. תחילה חשבתי שהם לגמרי יבשים, כעבור זמן כשהיכרתי את הבדוים יותר הבינותי כי יש צורך בתהליך מסויים עד שסיפור יוצא לאויר העולם.

סיפרתי להם מסיפורי המיקרא לקול הישתוממותם. למוחורת עוד הוסיפו מלות הישתוממות על הסיפורים ועל כך שאני אדם מלומד והם חסרי השכלה. בבוקר הוספנו לצזבט. אכלנו פתה שהוא מאכל עשוי מפתיתים על פתיר מרוכך בסמנה. אל זה הוסיפו סרדינים שהגיש אחי עיד.

משם רכבנו בשעה 09/⁰⁰ עד שהיגענו לואדי “יהמיד” אל מקום אשר שני הואדיות יוצרים את ואדי “אל־בידע” היורד אל ואדי כיד. במיפגש הואדיות היה בית קברות ובו היו פזורים שקי נילון שבהם עטפו את הצעיר שנידרס על ידי אוטובוס ליד בית הקפה של אימחנה על הכביש הראשי. הוא ניקבר בין שני טומולי בצד הדרך. הקבר ניראה טרי, כי רק ליפני שלושה ימים היתה קבורתו.

משם קיצרנו את הדרך והיגענו לואדי “אירהביה” כלומר: – נחל “זנב העקרב”. לאחר חניה תחת עין שיטה ושתית קפה אילצתי את תמר לירכב ואני צלעתי בעוז אל מאהלו של עיד שהיה לרגלי ג’בל סמא. בהיות הגמל בין האוהלים שהיו מפוזרים שלא בשורה אחת ניראו כמה נשים סוקרות אותנו. למראה הגמל ועליו תמר, נישמעו קולות צחוק וליגלוג מפי הנשים. הבינותי כי אין זה ליכבודו של בדוי לימשוך גמל אחריו ועליו רוכב אדם זר. על אחת כמה וכמה שהרוכבת היא אשה. היבחנתי בכך שעיד בולע את רוקו מרוב בושה. ליד אוהלו של עיד היברכנו. כמה נשים ישבו לידינו וזקנה אחת בריאת בשר אימו של אימחנה בעל בית הקפה גרמה לי להיתמוגג מיצחוק בליבי על מיצחה היו קישוטים של גלגלי שעון מעורר שחיברה אותם כנזר לראשה. מסתבר “שסדנא דארעא חד הוא”. כל הזקנות בעולם מאבדות את הטעם הטוב. בעוד אנו נותנים לילדים מתנות – טצעדות וחרוזים וג’ולות, היא באה אלינו וביקשה קישוט בישבילה. לרוע המזל לא נישאר לנו מה לתת לה. היא לקחה מאחת הבנות שתי ג’ולות לבנות הקושרות צמות ותלתה אותן על מיצחה. ניראה מגוחכת. תמר ואני בדקנו מה שנישאר בארגז המזון שלנו. הקצינו לעצמנו מה שצריך לימים הבאים ואת היתר נהגנו לעיד. אישתו השמנה והגוצה היתה בהריון מתקדם. היא אפתה ליכבודנו פתיר.

היתה זו שעה של סיום הסיור שלנו שהיה בה מן הריגוש של חויה גדולה שחויתי במשך הימים האלה. על כן ביקשתי להבין את תודתי לעיד על החברותא ועל עדינות הנפש שלו. לפיכך החלטתי להפתיע אותו במחווה מיוחד. משכתי אותו הצידה שעיני הנשים לא תיתערבנה ואמרתי לו כי ברצוני לשלם לו את שכרו. ליכשישבנו מניתי את מספר ימי הגמל ובלי כל פסק זמן אמרתי לו: “וזה מה שמגיע לך כמורה דרך על גבל צבאח!” ועוד הוספתי לו חמשים לירות שהם יום גמל ואמרתי לו:" זו מתנתי האישית לאישתך קנה לה בישמי מה שתיבחר!"

אותה שעה נהרו פניו ולא ידע איש מי מישנינו שמח יותר.

לאחר פרידה ולאחר שכל הנשים באו לבקש קישוטים שלא היו כבר בידינו, רכבתי לאימחנה בעוד תמר הולכת אחרינו. בשעה 14/⁰⁰ היגענו אל אמחנה. שם פרקנו את המיטען שלנו וישבנוו לישתות קפה במג’מע המיוחד שלו.

וכאן זכיתי ליסצינה של רפוי בדוי.עיד נידקר בידו מקוץ ליפני כמה ימים. הוא ביקש ממני רפואה. שמתי לו פלסטר סטרילי מאלו על העזרה הראשונה שלי, ולא הועיל לו. מיום ליום הלכה כף ידו ותפחה מאינפקציה. הוא ביקש מאימחנה שניתגלה כרופא כי ירפא אותו. ליכשבדק אימחנה את ידו אמר לו כי יש לערוך לו כויות. הרופא הזה לקח מסמר גדול – מספר 10 – ותחב אותו בין הגחלים שבמוקד. בינתיים קבע את מקום הכויות. לידבריו עליו לעשות ארבע כויות על הראש. הוא מישש באצבעו וקבע ארבעה מקומות בגולגולת של עיד, וסימן אותם בעט גלובוס. אחר הכנה זו כרך בד סביב ראש המסמר שבינתיים היתלבן וכווה את עיד כשעשן וריח השערות החרוכות ממלא את הצריף. אני הינצחתי את הכוית במצלמתי. אותה שעה יצאה תמר לארגן את הציוד לקראת הנסיעה לאילת.

ביגמר כל הסידורים ניפרדנו מעיד ואלמחנה וכל הסגל שלו ועמדנו על הכביש שליד בית הקפה. בשעה 15/⁰⁰ עברה שם מונית ריקה שלקחה אותנו תמורת תשלום לאילת. ליכשהיגענו לבית־ספר שדה אילת, היתארחנו בדירת המדריכות עדה ונעומי. למוחורת בבוקר היינו אמורים לטוס לסנטה. למזלנו הרע פרצה שביתה באילת, אין יוצא ואין בא. נאלצנו להיתקע עוד יום באילת בלי שהדבר יצער בימיוחד משום שהייתי הרוג מן הסיור הזה וכל שעת שכיבה נוספת היתה למועיל.

למוחורת טסנו לסנטה וחזרנו “הביתה” לאחר שנים עשר יום.

¹: