האורתודוכסים והלאומיים נִגָפוּ במלחמת הבחירות בברלין. יד הליברלים רוממה: אין עוד מלבדם בהנהגת הקהלה.
וכדי להוכיח לכל, כי לא יבושו שולחיהם בהם, כי שוקדים הם באמת על תקנת קהלתם הגדולה, המשמשת דוגמא לכל יתר הקהלות בגרמניה, דחו לפי שעה את הענינים, שאין להם חשיבות יתרה, כגון סדור מסי-העדה, תקון החנוך, סדור הלמודים בבתי-הספר וכדומה מן הענינים מעטי-הערך, ופתחו בתקון, שאי-אפשר להחמיצו – בקצור “עבודת-האלהים” בשבתות ובמועדות.
נפלא הדבר! מראשית ימי הרפורמה ועד עתה, מימות הוריגר, גיגר, הולדהים ועד פוגלשטין וקלוד מונטיפיורי, עוסקים “המתקנים” רק בתקון “עבודת-האלהים” ועדיין לא הספיקו לתקנה. ה“סדור” וה“געזאנגבוך” – זוהי ה“ביבליותיקה”, שהשאירו ליהודי “המתוקן” רבותיו ופרנסיו, ועדיין לא פסקו “המתקנים” הותיקים מלמנות ולספור כל אות ואות ש“ביבליותיקה” זו, שמא יש בה עוד “לתקן”. והנה פתחו גם פרנסי-ברלין החדשים-הישנים את ה“סדור” וה“געזאנגבוך” ודנים – מה יש עוד לחסר ולמחוק.
ראשונה העמדה לדין תפלת שחרית. היה מי שפסק: סתם יהודי די לו ב“מוסף” בלבד; “שחרית” יתפללו רק הרבנים והשמשים ו“עשרת הבטלנים”, שמתמנים לכתחילה לכך. נמצא מי שהתנגד לפסק זה והוכיח, שאין בין קדושת “מוסף” וקדושת “שחרית” ולא כלום. ופרצה מחלוקת: הללו גוזרים כליה על ה“שחרית” והללו מחרפים את נפשם להגן על העלובה. לסוף נמנו וגמרו להחליט ברוב דעות. כך נוהגים בברלין הליברלית: חותכים את גזר-דינה של “שחרית” ברוב דעות.
מנין הדעות נדחה לימים מועטים. בינתים ישתדלו שני הצדדים למשוך אליהם את הפוסחים על שתי הסעיפים, שעדיין לבם מהסס, ואינם יודעים אם לקרב או לרחק. וכנהוג בכל דבר, התלוי במנין הדעות, “יעודדו” בינתים המהססים, שבידם להכריע. בשעת בקור יחיֵך “קאמערציענראטה” לרעהו ויסביר לו, ש“שחרית” ציונים תקנוה, ושבכלל אין היא ראויה, כי בשבילה יעלה צל על ידידותם הישנה…
אחרי דינה של “שחרית” עמדה לדין ה“דרשה”. עמודיה הימניים של “עבודת-האלהים” הם שנים, כידוע: החזן והדרשן. אף-על-פי ששניהם אינם נוהגים להאריך, מכל-מקום הוברר, שקצרה נפשו של היהודי “המתוקן” לשמוע לא רק להרנה אלא גם להדרשה. לאחר שתגזר כליה על ה“שחרית” תבטל צרת-הרנה למחצה מאליה. וכדי להפטר ככל האפשר גם מצרת-הדרשה אומרים פרנסי-ברלין להעמיד את זו על עשרים רגע, לא יותר. עכשיו אין הדבר טעון אלא עוד החלטה אחת: מי יצלצל בפעמון להפסיק את הדרשן, כשיכלו לו עשרים רגעיו – הגבאי בעל-הצילינדר או השמש בעל-המצנפת?
והכל שריר וקים. ה“סדור” הוא חרש, שאינו מדבר ואינו שומע, וכל הפוגע בו ו“מתקנו” פטור. הדרשן הוא בריה עלובה, שֶנִתְּנָה לו אוזן להשמע וּפֶּה – לשתוק, וכל המושכו באפסר משיכתו משיכה. ומנהיגיה וראשיה של “אגודת היהודים הליברלים” יכריזו כבתחילה בכל חוברת וחוברת מירחונם הפרנקפורטי: “אין יהדות אלא דת, ואין שומרים יפים לדת אלא אנו”.
ולא יתבוששו…
העולם 1911