הֶאֱזַנְתִּי אֶלֶף צְלִילֵי-תוֹאַם

עֵת בֱּחוֹרֶשׁ יָשַׁבְתִּי נִשְׁעָן,

בַּהֲלָךְ-הַנֶּפֶשׁ, בּוֹ מַחְשְׁבוֹת-נוֹעַם

מַחְשְׁבוֹת-עֶצֶב מְבִיאוֹת אִתָּן.

אֶל מַעֲשֶׂיהָּ-נוֹי קָשְׁרָה הַתּוֹלָדָה

נִשְׁמַת-אֱנוֹשׁ, זוּ בִּי תִּנְוֶה,

וְרַבַּת עָגַם לִבִּי בְּיָדְעוֹ

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה.

דֶּרֶךְ קְוֻצּוֹת-בַּכּוּרִית, בּוֹ בַּמַּחֲבוֹא הָרַעֲנָן,

הַחוֹפֶן זִיוֵי-זֵרָיו סָחַב;

וֶאֱמוּנָתִי – כִּי כָל נִצָּן

נֶהֱנֶה מִן הָאֲוִיר, יִשְׁאָף.

מִסָּבִיב לִי צִפֳּרִים נִתְּרוּ, שִׂחַקוּ,

מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שָׁעֵר,

אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,

דְבֵקוּת-שֶׁל-עוֹנֶג דִּבֵּר.

זַלְזַלֵּי-לִבְלוּב בִּדְּרוּ מְנָפוֹת

לִתְפּוֹשׂ אֶת מַשַּׁב-הָרוּחַ;

עַל-כָּרְחִי אֲנִי נִדְחָף לִשְׁפּוֹט

כִּי שָׁם תַּעֲנוּג זָרוּחַ.

אִם זוֹ הָאֱמוּנָה מִשָּׁמַיִם הִיא אוֹת

וּרְצוֹן-הַקּוֹדֶשׁ שֶׁל הַתּוֹלָדָה הוּא זֶה,

הַאִם אֵין לִי טַעַם לְבַכּוֹת

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה?