הָעֵץ בּוֹכֶה, עָלָיו זוֹלְגִים לַנַּחַל.

הוּא שָׁר אֶת שִׁירִי עַל הַסְּתָו.

וּבְכִי עָלֶה שֶׁנֶּעֱקָר מֵעֵצוֹ

הוּא כְּאֵב הַקְּרִיעָה שֶׁל עֶצֶם מֵעַצְמוֹ–

רַק שֶׁאֵין בּוֹ כִּעוּר.

הוֹ, שׁוּבָה!

רַק אַתָּה יָכוֹל לִזְכֹּר

כַּמָּה אֲנִי יָפָה.

הַנַּחַל נִרְדָּף בָּרוּחַ.

נְעוּרָיו הַמְּתוּקִים אוֹבְדִים אֶל הַיָּם הַמָּלוּחַ.

קוֹל בִּכְיוֹ – פִּכְפּוּךְ הַלֵּב,

וְרַק שֶׁהַלֵּב הוּא הַדָּם.

הָרוּחַ הוֹמָה וְאֵין לָהּ מְנַחֵם.

שִׂפְתֵי עַלְעָלִים שֶׁהִיא נָשְׁקָה אֶתְמוֹל –

אֵינָם הָאִוְשָׁה הַיְבֵשָׁה שֶׁהִיא פּוֹגֶשֶׁת עַכְשָׁו,

וְהִיא בּוֹכָה אֶת בִּכְיִי.

וְרַק שֶׁהָרוּחַ חַיָּה לְעוֹלָם.

– – – שֶׁהָיִיתָ אֲהוּבִי,

שׁוּבָה!

רַק אַתָּה יָכוֹל לִזְכֹּר

שֶׁהָיִיתִי אָבִיב.