1 הלא נפשי תהי פדיון

למי אורו כאור חרס

2 והיין בפי בקבוק

כצפעוני בפי פרס

3 קראני בחלק פיו

שתה כוס והתר קרס

4 עניתיהו: היתכן

לשום חרס בתוך חסר

5 ולא ידע לבבי כי

יגוניו יהרס חרש

6 אשר בו ישכבו בטח

כמשכב עוג עלי ערש.

שיר זה נדפס על־ידי דוקעס ב"שירי שלמה", עמ' 40; זק"ש ב"שירי השירים", עמ' 51; מהדורת ביאליק־רבינצקי, חלק א, עמ' 116; אברמסון, “ההד”, שנה יד, אלול תרצ"ט; הברמן “ענבי חן”, עמ' 10. כולם טפלו בקביעת הנוסח ובפירוש השיר, והשאירו מקומות סתומים. הנני מציע תיקונים חדשים לשיר. ואעיר רק על מקומות שדעתי שונה מקודמי.

1. קודמי נקדו: למי (מ"ם חרוקה) אורו כאור חרס, לדעתי יש לנקד: למי (מ"ם צרויה) אורו והכוונה למים המאירים כאור השמש, רמז ליין.

2. במהדורות הקודמות נדפס חרוז 3 לפני חרוז 2, אך אברמסון קבע את הסדר הנכון.

3. בכל המהדורות נדפס “ואסר קרס”, ונתקשו בפירוש. ביאליק־רבינצקי מציעים: “ואזר קרס”. והגהתי “והתר קרס” והכונה התרת חגורה, וזה משמש הכנה לסעודה (עיין שבת ט, ב).

4. הנוסח “יהרס הרס” שבכל המהדורות אין בו משמעות, ותקנתי “יהרס חרש” מלשון “מרגלי חרש” (יהושע ב, א), בלי ספק השתדלו להרבות בהוראות חרס־חרש, ולמה יגרע “מרגלי חרש” ובזה מובן ההמשך “ישכבו בטח”. היגונים שוכבים בטח ולא מרגישים שהיין מרגל אותם ומהרס אותם.