לוגו
באין לשון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

נעימה ומרגעת היתה הישיבה בחורשה בבוקר קיץ שקט זה. השקט והמרגוע התמזגו מזיגה מלאה עם הרחש הבלתי פוסק עם רשרושם ותנועתם של יצורים שונים. צפצוף הצפרים שניתרו “מבד אל ענף”, קטנות וגדולות, חינניות מלאות גראציה וזקנות מסורבלות כסבתות טובות מילא את חלל האוויר מבלי לפגוע בשקט, מבלי להפר אותו. ולא רק הזמזום והצפצוף אלא גם מראה העינים היה משמח, מרגיע, משעשע, ממלא את הלב נחת, שלווה, אהבה.

הנה למשל הלטאה שצבעה כולו צבע העץ שהיא מטפסת עליו בזריזות, בגמישות, בחן. הנה היא זוקפת את ראשה לחלל האויר ומאזינה. למה היא מאזינה? וראשה נראה כזיז בולט על הגזע ככל שאר הזיזים המחוספסים.

והנה זיקית על גבעול ירוק, תמימה, שמנמנת, צחה וענוגה, תאוה לעינים, והלב מתמלא אהבה לכל היצורים האלה הרוחשים סביבך, חיים את חייהם, מתעלסים להנאתם, לחמימות.

והיד מושטת מאליה אליהם, לאחוז, וללטף, לרמוז על אהבתך אותם, על רצונך על כל מה שלבך רוחש להם.

אבל הם זעים, נרעשים, בורחים ומתרחקים! רב החשד בלבם, רב הפחד, העולם מלא מזימות, מחשבות רע, התנכלות והתנקשות, בכל אורב האסון, הסכנה, עליך להיות דרוך תמיד עומד על המשמר – אַל אמון, אַל תמימות, אַל התמכרות…

וצר לי, צר לי מאד, שאין לי לשון להסביר ליצורים האלה את מה שאני הוגה בלבי, את אהבתי ואת רצוני הטוב, לקרוא אותם אלי, לשם לטיפה, עידון, חיבוק, להסביר להם, שלא אויב אני ולא זומם רעות. אבל אין לנו לשון משותפת.

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.