בְּבֶטֶן אִמָּם / מ"י ברדיצ’בסקי

שמעיה-נתן וראובן בן מנחם היו שני חסידים צעירים, ולא מן התורניים ויראים ממש, כי אם מן הנוסעים התמידיים אל הרבי והמבלים שמה, ב“חצר-המלך”, שבועות רבים וגם חדשים שלמים. הימים שעליהם אני מסַפּר לא כאלה שאנו חיים בהם היום. עתה עוֹל כבד על כל איש ואיש, באשר הוא שם, ואף על עוּלי-החיים; וגם מי שנוסע עוד לצדיק יעשה זה “בקיצור”, ולעתים רחוקות, כשיבוא בין המצרים במעמדו, ואין להימין ואין להשׂמאיל. – אבל אז היו נוסעים כולי עלמא אל הרביים, לשם נסיעה גופא… בבית ישבה האשה הצעירה, ואכלה היא וילדיה על שולחן ההורים ימים הרבה; ושם, בעיר של הרבי, היו מטיילים הבעלים ועוסקים בשיחות בטלות, בליחוּך פּנכּה וכיוצא באלה ולא חשבו כלל על אודות אלה שבבית. – ולא עוד, גם החותנים בעצמם, אנשים באים בימים ויודעים היטב טעם הממון והרוָחת הממון, עזבו לעתים את ביתם ועסקיהם, העמיסו הכל על שכם ה“אשת-חיל”, וילכו לזמן לא קצר לרעוֹת את נפשם בצל קדושים. העולם אז היה אחר מעתה!

שמעיה וראובן היו חתנים אמידים וגם בני בעלי-בתים אמידים. את הנדה השלישוּ בריבית לא גדולה בידי איש אמיד אחד, ובעליהם גם לא ידעו את מספּרוֹ. לחמם ומימם היה בהרחב. חדרם מרוּוָח, מלבושיהם כהוגן וּבקלוֹיז נמנו על החבורה הראשונה. שמה היו עושים כשני שלישי היום, מקדימים לבוא ומאחרים לצאת ומתפללים לא בעומק; וחלק מן השנה היו מבלים, כאמור, אצל הרבי שלהם, אצל הרב מטַלְנָה. והוא איש נבון היה, אוהב שיחות ורעוּת, ומעולם לא הכביד על חסידיו. –

נשותיהם של אַברכים אלה, שם האחת פּסי ושם השנית ריבה או ריבה’לה, ושתיהן מעט יפות ותמוֹת ולא ידעו אחרת, כי אם לכבּד את בעליהן ולהיות שומעות להם. פּסי היתה אשת שמעיה וריבה’לה אשת ראובן, ואם לחָשך אדם לומר רק מקרה סתם הוא הדבר, ולוּ שׂיכּל שדכן אחר את מעשהוּ ברצון אחר, כי אז נשא ראובן את פּסי, וריבה’לה היתה נישאת לשמעיה, לא אוכל להתנגד לזה, אם גם אדע כי יש זיווּגים במרומים…

ובואו וראו: בשבת אחת אחרי שבועות חגגו בקָלוֹנה שתי החתונות של פסי וריבה, אברך ואברך נוֹספוּ על זאטוטי העיר; אבל שנה אחר שנה עברה לשניהם מבלי לזכּוֹת את בית חותנם בברית-מילה, ואפילו תימא בולד נקבה, שרק קוֹרין את שמה בשבת הראשונה להיוָלדה ושמחה יתירה לא איתא בזה.

וַתחלנה אמהות הכּלות להתלחש עם בנותיהן ולחקור אותן על יחסיהן לבעליהן. – התחיל העולם, בעבוֹר השנה השלישית ולא ילדו לרנן אחריהן, פן עקרות הן. מה שייך? צעיר מישראל יושב אצל חותנו ואשה לו בבית ובנים אין! עושים צדקה, משתמשים בכל מיני סגולות, נוסעים לרבי עתה במלאכוּת זו. הלא הוא אבי חסידיו ולא יזנח אותם זנוֹח.

ושערוּ בנפשכם את הרושם בעיר, בבוא השנה החמישית אחרי נישוּאיהן פקד ה' את שתיהן, את פּסי ואת ריבה ביחד, והרוּ ללדת. היתה חדותא דלבא וּשתיית יי"ש במסיבת החברים. ולא עוד אלא שקפץ שמעיה-נתן ונשבע, שאם תלד אשתו זכר וילדה אשת חברו נקבה, או להיפך, אשתו תלד נקבה ואשת חברו תלד זכר, והיו שניהם מאורשים מיום היוָלדם בקנין ובחצי קנס… נענה ראובן ואמר: “חפצך חפצי וּמאַווייך מאוַיי”. ויתקעו כפם איש לרעהו. השליכו את הצלוחית והכוסות לקרקע לקיום הברית.—

וכן היה. אשת שמעיה-נתן ילדה את הזכר בימי מלואה, ובת-זוגו, היא הכלה, יצאה לאויר העולם אחרי שלושה ימים בבית ראובן; וַתהי שמחה כפולה בשני הבתים. ביום השמיני, כאשר הכניסו את החתן בבריתו של איתן האזרחי, באה המיועדה הרכּה מונחה בכרה לראות במחזה; ונתנו גם בפיה הקטן מעט מכוס של ברכה… נקרא שמם בישראל: אברהם ושרה. גַדלו אותם לחופה ולמעשים טובים; ישמחו האבות ביוצאי חלציהם!

עברו ימי הילדוּת להורים והתחילו עניני החיים ומלחמת החיים… גם בימים ההם צריכים היו בני-ישראל לכסף והון וליסוּד ביתם במסחר הגון. ואהבת העושר וקיום הממון אז לא פחותים היו מאשר היום. בתחילה, כאשר התחילו להסיח דעתם מן הרוּחניוּת מעט, נקטו עוד את הכלל של “חציו לה' וחציו לכם”, ואחר-כך באו למעמד נפשי, שבו רוב המעשים והמחשבות שבמוח נדחפים אך לחיים ממש ולצרכים ממש בהאי עלמא… לאו מילתא זוטרתא הוא הדבר, לבנות בית ביהודה, להיות “בעל הצטרכות” הרבה ולהרויח כל הנחוץ לכל איש אמיד. שמעיה בודאי מרויח הרבה, הוא העשיר ורואה ברכה במעשי ידיו. אבל ראובן רעוֹ אינו מרויח כלל; הוא מפסיד את הנדה קמעא קמעא ומצבו יחל להתרועע. – הראשון הוּא בר-מזל והוא מוצלח בכּל, ולשני לא ישׂחק המזל ואינו מוצלח כלל. שאלוּ את המזל לפתרון מעשהו!

לא ארבה בדברים. שמעיה נעשה עשיר גדול, וראובן מחוּתנוֹ רחוק מאד מהיות עשיר. הנני אומר מחוּתנוֹ, והלא מהברית הקדומה ביניהם שמעתם כמוני; גם אברהם גם שרה נקראוּ תמיד בשם חתן וכלה, ועוד בהיותם כבני שלוש התביישו לשיח יחד… אמנם נסוּ להזכיר את דבר הברית בפני שמעיה ותבינו מיד כי זה לא ניחא ליה כלל. – לוּ היה ה“צד השני” באותה דרגה כמוהו, כי אז היה מוצא את הקישוּר לנכון, - אבל ראובן הוא בבחינת יורד, ואיך יתן את בנו לבתו של זה? הגידו בעצמכם, לוּ ידע בימי אַברכוּתוֹ את אשר יהיה עם רעהו, כי אז לא הקדים להתקשר עמו. האם אפשר היה כי יבוא אדם ויעיז להציע לו עתה מין נכבדות כאלה? - ולאידך, שאלוּ לראובן והוא טוען “מה דהוָה הוָה!” ברית-ארוסין אסור להפר, ואם מצבו עתה אינו בכי טוב, בתו מה חטאה? והן בחִנה ובטוּב לבה נאה לה להיות גם בת-עשירים וכל כתר הוֹלמה. כה בא פירוד-הדעות בין הקרובים ושמעיה גם הוא היה ירא להתיר ברית… לוּ ויתר ראובן רעהו על זה הדבר בעצמו ומחל לו בפיצוי ובכסף קנס, כי אז לקח עליו את הדבר, אבל ראובן אינו רוצה לוַתר ולמחול; ואשת שמעיה מתיראה מהתרת הקשר, לוּ גם יוַתר הצד השני. –

אברהם ושרה המה כבר בני שמונה-עשרה, הגיעו לעשרים, שניהם גדלוּ בטוֹב והיו אהובי-הוריהם. מצד הדין ומצד תכונתם לא היו כל כך רחוקים זה מזה, אדרבה, איזו קרבה היתה ביניהם. הלב לפעמים יעקל דרכו ולפעמים יישר דרכו. – והנה המצב של אבותיהם מפריד ביניהם… שמעיה היה אז כבר עשיר מופלג, וראובן – ראובן הוא איש עני. מה תאמרו למערכת החיים וּלסדריהם?!

כה היה הדבר הולך ונמשך, עד שגרם החטא. ומעשה שהיה כך היה. לא הרחק מהעיר ההיא, שבה גרו שני המחותנים, העולה והיורד, היה יער גדול, שבו עצים רעננים עומדים צפופים ודוחקים בענפיהם איש את רעהו. היער הזה היה שייך לאציל פולני, שמת בלא בנים, ועניני הירושה היו מסוּבּכים ברוב; על כן לא היה למפלת הגרזן, כדרך שאר היערות, שהולכים וגדלים דורות הרבה, וסופם איכּוּל בידי חרב המסחר. – ובעיקר, למה נבראו היערות בעולם, אם לא שיפילוּ בני-אדם את עציהם לבנין או להסקה? ולמה כל חיינו עלי אדמות, אם לא לשם משא-ומתן בעצים ובשאר דברים והרוָחת ממון על ידי אלה? אולם היער ההוא היה זה ימים רבים מפני הטעם האמור בבחינת “פועל-בטל”; גנבים וגזלנים, שזה דרכם ללַסטם עוברי-דרכים ולבקש חסוּת ביער מצל, לא היו שכיחים במחוז ההוא, וכה השתרע לפני שערי העיר, מבלי שידע איש למה הוא חי וגדל ומה יש צורך בו. –

דור הולך ודור בא, וקם דור חדש בישראל, דור שהתחיל לטייל בימי שבתות בגבולות העיר. ובבוא ימי הקיץ הגדול, והחמה יצאה ללהט עולם ויושביו, החלו זאטוטי ישראל לפלס להם נתיב ביער הלז; לא השגיחו על זה, אם דרסו את העשבים וספיחי האדמה בשבת ועברו על עבירוֹת שבתורה, אדרבה, נפשם שבעה רצון מצללי האילנות. לפעמים גם נפגשו שם נער ונערה, כי הן גם לבנות ישראל היה הטיול ביער לדבר נעים, אם אך הענפים העקומים לא קרעו את מלבושיהן. התחילו לדבּר בבתי-התפילה על הפרצה, שפרץ ה' בבית יעקב; ויראי-העיר חשבו גם מחשבות להחרים בחרם ממש את כל המטיילים ביער בימי שבתות. ואז קם נגדם שוֹע ואיש חסיד באמת, רבי שמואל לבית נחמן שמו, ויזהירם מעשות כדבר הזה בזמננו. “מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים” – אמר הוא לפני הקהל המתלהב – “והלוַאי שישמרו בנינו ובנותינו את הכתוּב בתורה ממש”…

וציירו לכם את אשר קרה ואָתא אחר זה. החתן אברהם והכלה שרה, אשר כבר ידעתם אותם בשמותיהם, נפגשו פעם ביער ביום שבת אחד אחרי הצהרים, ויתאַדם המיוּעד… ותתאדם המיוּעדת… בתחילה חשבו לברוח אחד מהשני, אבל יחד עם חפץ הבריחה התעורר בם גם איזה כוח-המושך. אברהם היה לבוש כבן עשיר, גם שרה לבושה מלבושים נקיים וּמראֶהָ נעים. למה יסוגו אחור והם הלא מיוּעדים המה משכבר הימים. כה עמדו זה על יד זה ולבם מפכה… צל האילנות כמו חופה על ראשיהם. לוּ החזיק אברהם בידה ויאמר: הרי אַת שלי… כי אז התאדמה עוד יותר.

והנה פּגישה מסותרה זו, אשר עין לא ראתה, נתפּרסמה בעיר. עוף השמים יגלה כל נעלם. ויהי רעש ו“חילול-השם”. מי ראה ושמע בבית-ישראל כי חתן ידבר בסתר את כלתו לפני יום מתן הכתובה וקיום מצוַת הקידוּשין! שמע אבי אברהם ויתעבר ויקרע את התנאים. וגם אבי שרה בוש מהיות רב עם רעהוּ על אודות זה בשער.

כה נפרדו הנצמדים זה מזה והדבוקים עוד מבטן אמם. –