תמי ואני מגיעות לתחנת האחיות. ברוניה ולודמילה עומדות ליד עגלת התיקים הרפואיים. שבת בבוקר. הכל שקט. אין כמעט מבקרים. זרזיפי גשם משאירים פסים אלכסוניים על השמשות. ברוניה מסכימה לדבר אתנו.
– באנו לשוחח על משככי־הכאבים של אמא.
– כן?
– את זוכרת כשדברתי אתך ועם ד"ר שפיגלמן, כשלא הסכמנו בקשר לְמצָבהּ של אמא, אבל על דבר אחד הסכמנו, שאמא לא צריכה לסבול?!
– כן?
– וכל פעם כשאמא סובלת, אנחנו צריכות לתת הרצאות על הַשׁוֹאָה כדי שיתנו לה…
– איך את יודעת שאמא סובלת?
– או, שוב השאלה הזו שאתם שואלים אותנו כל הזמן. אמא לא צועקת, היא יודעת לסבול, אני רואה על הפנים שלה שהיא סובלת.
– חולָה בְּקוֹמָה שיראו על תווי הפנים שלה? רופאה צריכה לבוא ולהחליט…
– איך רופאה מחליטה?
– מסתכלת בתיק שלה…
– אבל זה קורה פתאום…. ואיך הרופאה מחליטה על סבל?
– יש כל מיני מדדים.
– יש מדדים אובייקטיביים לסבל? אפשר לשמוע מה הם?
ברוניה זעה על מקומה באי־שקט. זכוכיות משקפיה עבות, גבותיה בהירות. החלוק הלבן שלה פתוח. גופה כָּבֵד. עמידתה על הקרקע מוצקה.
השיחה לא מגיעה לשום מקום. ברוניה אומרת משהו על כך שנותנים לאמא כל מיני חומרים כנגד הבצקת בָּרֵיאוֹת. היא מזכירה את המילה ‘מורפיום’. אני, שמחה, אומרת, “או, מורפיום זה נגד כאבים”. זה משום מה מקפיץ את ברוניה… “אתן לא רופאות, לא יודעות מה לתת…”, וגם: “מה את באה אלי עם הַשׁוֹאָה, כאילו אני נאצית…”.
התיקים הרפואיים, בעלי הכריכות הצהובות, דוממים שורות שורות על העגלה, בשלוש קומות. החלוק הלבן של ברוניה פתוח. פניה עגולות. הזגוגיות במשקפיה – עבות.
היא לא רוצה לשמוע יותר. “אם אתן חושבות שאמא סובלת, אז תקחו אותה הביתה”.
בסופו של דבר בכל זאת הסכימה ברוניה, שלאחר שתעיין בתיק, תיתן הוראה שיתנו לאמא, על פי הצורך, משככי כאבים. היא לא הסכימה לומר לנו מה וכמה.
חזרנו לאמא להחזיק בידהּ. זה היה שנים עשר יום לפני מותה.