(לחקר דיעוֹתיו של אחד-העם) ¹    🔗

I    🔗

נהגוּ לאמוֹר, שתיכף כּשעלה אחד-העם על בּמת-הסוֹפרים רבּוּ הנוֹהים אחריו ועתה פּוֹחתים והוֹלכים המחזיקים בּבריתוֹ. לפני שבוּעוֹת אחדים, בּימי יוֹבלוֹ של אחד-העם, הגדיר סוֹפר חשוּב אחד את הדבר כּכה: כוּלנוּ, הסוֹפרים והעסקנים, למדנוּ לפני חמש ועשרים שנה מאֵת אחד-העם, אבל הוּא לא נעשה בּמשך חמש-ועשרים שנוֹת עבוֹדתוֹ הספרוּתית רב וּמוֹרה, היוֹצר “בּית-מדרש” מיוּחד. – מניח אני לעת-עתה את המחצית השנייה של המשפּט הזה. להלן נראה, כּי מוּטעית היא. עכשיו אני מבקש לאמוֹר, שמוּטעית, היא מחציתוֹ הראשוֹנה: אי-אפשר הדבר שתיכף כּשעלה אחד-העם על בּמת-הסוֹפרים רבּוּ הנוֹהים אחריו. אוֹ יוֹתר נכוֹן: רבּים נהוּ אחריו, כּי חשוּ שהוּא מכניס אל תוֹך גבוּלינוּ צירוּף-חדש של רעיוֹנוֹת, אבל לא למדוּ ממנוּ, כּי בּימים ההם, לפני חמש-ועשרים שנה, מעטים היוּ בתוֹכנוּ האנשים, אשר היוּ מוּכשרים להבין את צירוּף-הרעיוֹנוֹת החדש הזה ולעמוֹד על מה שבתוֹכוֹ. “החסידים” היוּ לאחד-העם תיכף משעה ראשוֹנה. לזה גרמה בּמידה לא-מעטה גם עצם אישיוּתוֹ של הסוֹפר. “תלמידים” התחיל להעמיד רק לאחר זמן, כּשהללבוֹת כּבר הוּכנוּ לאט-לאט עד כּדי לקלוֹט את התוֹכן העיקרי שבדיעוֹתיו. ואמנם הוּא עצמוֹ, האיש הרגיל לדייק בּחשבּוֹן נפשוֹ, מעיד כּי “בּוֹדד הוּא בּעוֹלמוֹ הרוּחני וכמעט אין איש אִתוֹ” ( XIV,I ), והדברים מכוּונים לאוֹתה תקוּפה כשאחרים כּבר ראוּ בּוֹ “שליט המחשבוֹת”. וּבאמת, מה בּצע בּהֵדים השבים מתוֹך החלל הפּנוּי והריק וּמחזירים לך את שברי קוֹלך? אדרבּה, הדייקנוּת שבּהם היא המעידה, ש“בּוֹדד אתה בּעוֹלמך ואין איש אִתך”. וּבָרי, שיוֹתר משחש אחד-העם את בּדידוּתוֹ מתוֹך כּפירת מתנגדיו, שמלכתחילה היה לבּם נעוּל כּלפּי דיעוֹתיו, חש אוֹתה מתוֹך הוֹדאת הנוֹהים אחריו, שאף-על-פּי שגם הם חזרוּ על דבריו – “לב שלם בּאמת עם כּל אוֹתן הדיעוֹת שהיוּ למרכּז רוּחוֹ” לא היה להם, כּי על כּן רק הדים היוּ ולא יוֹתר, – והחלל אשר מסביב ריק וּפנוּי היה כּוּלוֹ ו“רגש הבּדידוּת המר לוֹ, לסוֹפר, מאוֹד”. מאימתי פּסקה הבּדידוּת והוּא התחיל לחשוֹב, וּבצדק, ש“הנסיוֹן עלה יפה”? משנשמעה תערוֹבת קוֹלוֹת שוֹנים, שאמנם נוֹטים הם לכאן וּלכאן, אבל בּכוּלם שמע נעימה משלוֹ, משנתמעטוּ “החסידים” וּבמקוֹמם בּאוּ ה“תלמידים”, – אחת היא אם הללוּ רוֹצים² להוֹדוֹת ממי הם לוֹמדים אוֹ שהם בוֹחרים לראוֹת את עצמם וּלהֵיראות בּפני אחרים כּאילוּ “ניצחוּ” את הרב ואין בּרוּחם מתוֹרתוֹ ולא כלוּם.

ויש אשר הדרך הקשה, שעברה תוֹרתוֹ של אחד-העם עד שהגיעה להשפּעתה של עכשיו, תפליאנוּ מאוֹד. סדרן מצוּין הוּא אחד-העם, כּל רעיוֹנוֹתיו ודיעוֹתיו סדוּרים לוֹ, אף רבּה היא אמוּנתוֹ להלבּישם צוּרה יפה וּבהירה. כּשרוֹנוֹ זה גדוֹל כּל-כּך, עד שהאנשים, שאינם יוֹדעים לברר לעצמם כּראוּי את הנתפס להם בּליבּם, רגילים לאמוֹר, שכּל עיקר כוֹחוֹ היא הסדרנוּת וּבהירוּת ההסברה. ואף-על-פי-כן דוֹמה, שבּכל ספרוּתנוּ החדשה אין עוֹד סוֹפר כּאחד-העם, שהרבוּ לייחס לוּ דיעוֹת וּמחשבוֹת, אשר לא עלוּ על ליבּוֹ מימיו, וליטוֹל ממנוּ וּליחס לאחרים דיעוֹת וּמחשבוֹת, שהן כּוּלן שלוֹ; אין לנוּ כּמוֹתוֹ סוֹפר שמרבּית ימי עבוֹדתוֹ הספרוּתית הוּצרך “לעשוֹת מלאכה קשה וּבלתי-נעימה: לכתוֹב פּירוּשים לדברי עצמוֹ”. וּלכל זה יש רק סיבּה אחת פשוּטה, זוֹ שאמרתי: אחד-העם הכניס אל תוך גבוּלינוּ צירוּף-רעיוֹנוֹת חדש, חדש מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, וּבשביל חידוּשוֹ הגמוּר לא היה הציבּוּר מוּכשר להבינוֹ. וּלפיכך לא הוֹעילוּ בּמשך זמן ידוּע גם כּל ההסברוֹת הנאוֹת והבּיאוּרים המדוּיקים, כּי זר היה עצם הרעיוֹן היסוֹדי והלב לא קלטוֹ. “השוֹמע ישמע וינענע בּראשוֹ, כּאילוּ הבין את דבריך, ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא מוֹסיף: “כּל זה טוֹב ויפה, אבל…”, ואתה משתוֹמם לראוֹת, כּי מן “אבל” והלאה חוֹזרים הדברים לקדמוּתם, כּאילוּ לא אמרת כּלוּם” ( I, 80). כּן, כּאילוּ לא נאמר כּלוּם, משוּם שאת הכּוֹל שמע השוֹמע, שעוֹד טרם הוּכן ליבּוֹ, חוּץ – ממה שנאמר לוֹ…

וצריך לקרוֹא את הדברים בּשמם הפשוּט: בּני-דוֹרוֹ של אחד-העם היוּ קשים כּל-כּך לשמוֹע את צירוּף-הרעיוֹנוֹת החדש שהוּא הביא להם לא רק משוּם שבכלל “לב בּני-אדם אינוֹ נייר חדש, שכּוֹתבים עליו בנקל”, אלא גם – ואוּלי בּיחוּד – משוּם שהם בּני-הדוֹר ההוּא, ואפילוּ המצוּינים שבהם, תרבּוּתם היה מעטה וּמוּשׂגיהם – מגוּשמים וּפגוּמים. עכשיו אנוּ מוֹצאים כּבר את המחשבה העברית יוֹנקת, אם לא דרך צינוֹרוֹת רחבים הרי לכל-הפּחוֹת דרך שפוֹפרוֹת צרוֹת, ממקוֹרוֹת המחשבה האנוֹשית הכּללית ונעשית סמוּכה וּפעמים גם מחוּבּרת לה. סוֹף-סוֹף לא יצאה לבטלה עבוֹדתם הרבּה והקשה של גוֹשרי הגשרים מבּינינוּ, שבּמשך חמש-ועשרים השנים האחרוֹנוֹת למדוּ תוֹרה בּכל מרחבי אירוֹפּה ואת התוֹרה הזאת חזרוּ והכניסוּ אל תוֹך תחוּמי היהדוּת. ואחד מן הראשוֹנים והמעוּלים שבּגוֹשרי הגשרים האלה היה אחד-העם עצמוֹ, שנכנס לספרוּת העברית לאחר שהתקין את עצמוֹ כּראוּי בּחדר-עבוֹדתוֹ וליבּוֹ ראה הרבּה חכמה ודעת. אבל לפני חמש-ועשרים שנה עדיין היה המצב אחר לגמרי. “האירוֹפּי הגמוּר” בּספרוּת העברית היה אז המשוֹרר יל“ג, שזכה לשם טוֹב זה משוּם שבּאמת היתה לוֹ קצת “השכּלה ספרוּתית” בּשעה שהמחשבה העיוּנית האירוֹפּית היתה זרה לוֹ, כּמוּבן, לגמרי, וליליינבּלוּם, זה האיש הנפלא, שמצד כוֹחוֹתיו וּסגוּלוֹתיו הטבעיים היה סוֹפר גדוֹל ואדם גדוֹל לא רק לגבּי בּני-דוֹרוֹ, ליליינבּלוּם שההתנגדוּת לאחד-העמיוּת כּאילוּ נעשתה לוֹ חלק מעצמוּתוֹ – לא הגיע בּתרבוּת אפילוּ למדרגתוֹ של יל”ג, ויתר הסוֹפרים בּעלי-ההשפּעה של אוֹתוֹ דוֹר, אשר אל תוֹך קהלם נכנס אחד-העם, הלא לא היה בּהם לא מאירוֹפּיוּתוֹ של יל"ג ולא מיתרוֹן רוּחוֹ הטבעי של ליליינבּלוּם. וּמה פּלא יש איפוֹא שבּדוֹר שכּזה היוּ הלבבוֹת נעוּלים כּלפי דיעוֹת ורעיוֹנוֹת, שנבעוּ ממקוֹר המחשבה העיוּנית החדשה, שגם בּמוֹלדתה גוּפה, בּאירוֹפּה, עדיין היוּ הלבבוֹת מהססים בּה? מה פּלא יש בּדבר, שבּימים ההם בּיקשוּ לפטוֹר את הדיעוֹת והרעיוֹנוֹת “המשוּנים” הללוּ “בּשם-של-גנאי” – “פילוֹסוֹפיה”, שמשמעוּתוֹ היתה: דברים היוֹצאים מגדר בּינתוֹ הישרה של אדם, שאוּלי יש להם אחיזה “בּעוֹלמוֹת העליוֹנים”, אבל בּכל אוֹפן אין להם שוּם אחיזה “בּעוֹלם השפל”, שבּני-אדם קרוּצי-חוֹמר דשים אוֹתוֹ בּעקביהם ועליו הם חיים את חייהם? אמנם לאחד-העם גוּפוֹ אין, כּמוּבן, שוּם גנוּת וּביטוּל בּכינוּי זה שֶׁכּינוּ לתוֹרתוֹ, אלא, אדרבּה, זוֹהי זכוּתוֹ הגדוֹלה שהוּא היה הראשוֹן אשר הכניס את הנעימה הפילוֹסוֹפית אל תוֹך הפּוּבליציסטיקה העברית והעלה אוֹתה משפל מדרגתה של “סברוֹת בּעלי-בּיתיוֹת”. אבל אנחנוּ, הרחוֹקים מאוֹתוֹ דוֹר מהלך חמש-ועשרים שנה, נתמה מאוֹד, שפילוֹסוֹפיה כּזוֹ ייחסוּ לוֹ, לריאליסט האדוּק, שעצם השם “פילוֹסוֹפיה” בּתוֹר דיסציפּלינה מיוּחדה כּבר נתרוֹקן לוֹ מתכנוֹ ( III, 23), שהמליך את החיים וגילוּייהם וצרכיהם על הכּוֹל, וּלפיכך היה הראשוֹן בּספרוּתנוּ, אשר לא התרפּס עוֹד לפני “הוֹד מלכוּתוֹ” הספר, כּי יחוּס על החיים וישלים עמהם, אלא עמד והסיר את העטרה מעליו וגילה לוֹ “רז” זה, שהשלם ישלים עם החיים בּאוֹנס אוֹ בּרצוֹן, כּי להם המלוּכה ולוֹ המשמעת. אנוּ תמהים שאת אחריוּתה של פילוֹסוֹפיה חיוורת ואוורירית הטילוּ עליו, על האיש שמימיו לא יצא מגבוּלוֹתיה של ממשוּת החיים, שבּיקש להתרחק מן השירה אם “אינה מתאחדת עם המחשבה על דבר חיינוּ וצרכינוּ המרוּבּים” ( II, 5), שעל חכמי ישראל זעף ליבּוֹ, כּי נתוּנים הם רק לחכמתם ודעתם, ואת החיים, “את העם ואת צרכיו לא יזכּרוּ ולא יעלוּ על ליבּם” (שם), שבּשוּרה הראשוֹנה של התרבּוּת הלאוּמית העמיד את האֵת ואת המחרשה וּבשוּרה האחרוֹנה – את הספר ואת הספרוּת ( I, 83), משוּם שהחיים וּממשוּת החיים עליוֹנים הם על כּוֹל³.

אמנם כּן, מגוּשמים היוּ המוּשׂגים בּימים ההם. ההבדלה חסרה לאנשים של הימים ההם. רק ממשוּת אחת היתה להם – זוֹ שבּיד תוּקח, רק צוֹרך אחד – זה שהעין תוֹפסת בּוֹ. נוֹרמה יחידה “טבעית” היתה להם – זוֹ של יעקב אבינוּ: “לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש”. את הנשמה הוֹציאוּ, אוֹ, בּיתר דיוּק, נדמה להם שהוֹציאוּ מתוֹך האדם. והדבר מוּבן. הן רבּוֹתיהם מתחוּ את האדם על השוּלחן לפניהם, נתחוּהוּ לעיניהם נתחים-נתחים והראוּ להם “בּחוּש”, שאין בּוֹ כּלוּם חוּץ מ“רמ”ח איברים ושס“ה גידים”. מה הוּא איפוֹא היהוּדי? – אדם שבּשׂרוֹ עליו יכאב ורמ“ח איבריו וּשס”ה גידיו דוֹרשים את תפקידם ואין. הרי שצריך לרפּא את הכּאב הזה וּלמלא את התפקיד הזה. ואם אין כּינוּס אלא בּארץ אחת ידוּעה צריך לכַוֵן את כּל עבוֹדת הכּינוּס רק לשם, – וזהוּ הכּוֹל. והנה בּא אדם ואוֹמר: טעוּת היא בּידכם; לא זוֹהי הממשוּת הריאלית האמיתית, שבּיד תוּקח, כּי יש ממשוּת ריאלית אחרת עליוֹנה עליה – שאני חש אוֹתה בּתוֹכי, שאני כּוּלי עד לה, אף-על-פּי שלא ידי ולא עיני שוֹלטוֹת בּה; הנוֹרמה הטבעית של יעקב אבינוּ אינה עוֹד טבעית כּלל לבניו וּבני-בּניו משוּם שלהם נחוּץ לא רק לחם לגוּפם ובגד לעוֹרם, כּי אם גם מזוֹן לנפשם וּלבוּש לרוּחם; רמ“ח איברי ושס”ה גידי הם אמנם שלי, אבל רק שלי ולא אני; וּבתוֹר יהוּדי לא רק בּשׂרי יכאב עלי, כּי אם ראשית-כּוֹל תאבל עלי נפשי, ולה, לנפשי הפּזוּרה אני מבקש כּינוּס, משוּם שרק “אם אני – ממשוּתי הריאלית האמיתית, נפשי – כּאן הכּוֹל כּאן”, אלא שכּינוּס זה, כּינוּס הנפש, אין קץ לקשיוּתוֹ כּשם שאין גם קץ לרוֹממוּתוֹ… היָכלוּ האנשים, אשר למדוּ כּל תוֹרתם בּבית־מדרשוֹ של בּאזארוֹב, להבין לשוֹן זו? האם אפשר היה שלהם לא יהיה בּרי, שהדברים האלה אינם בּלתי אם “פילוֹסוֹפיה”, הנמצאת מחוּץ לגבוּל החיים והבּינה הישרה? כּלוּם תמוּה הוּא הדבר, שאחד־העם הוּצרך לחרוֹש ולזרוֹע, לחרוֹש ולזרוֹע בּלי הפסק בּמשך דוֹר שלם עד שהוּכשרוּ הלבבוֹת לקלוֹט את תוֹרתוֹ וּלהצמיחה?

וזהוּ אָמנם שכר עמלוֹ הרב, אשר עמל חמש־ועשרים שנה רצוּפוֹת בּאמת וּבתמים: הלבבוֹת הוּכשרוּ והתוֹרה נקלטה בּהם עמוֹק־עמוֹק, עד ששוּם רוּח לא תעקרנה עוֹד, – רבּים הם הבּחירים בּקרב בּני־האדם המקדימים את זמנם; מספּרם ודאי גדוֹל הרבּה יוֹתר ממה שידוּע לנוּ. אבל מעטים הם בּהם המאוּשרים, שגוֹרלם העמידם מקדם לזמנם רק מהלך שנים ולא מהלך שמיטוֹת ויוֹבלוֹת. האדם הקוֹדם לזמנוֹ מהלך יוֹבלוֹת שלמים אין בּידוֹ לפרוֹק מעליו, מעל הזמן הרחוֹק ממנוּ מרחק רב, את עוּלוֹ וּלהיעשוֹת גוֹרם בּהצלחתוֹ, שהרי בּכלל עוֹבר כּל מפעלוֹ המוּקדם הרבּה מבּלי השאיר אחריו רוֹשם ממשי, מבּלי “מצוֹא איזה חוּט רוּחני אשר יקשרהוּ עם החיים”. אמנם מחשבתוֹ ועמלוֹ אינם נשכּחים: פּנקסה של ההסטוֹריה פתוּח תמיד לכתוֹב בּוֹ כּל מעללי איש ויצרי מחשבוֹתיו ואין שכחה לפניה. אבל בּבוֹא שעתם לְהִימַמֵש הם צריכים ליד אחרת, יוֹתר מצליחה ומאוּשרה, שהמציאוּת נזקקת ונשמעת לה. כּל אדם הקוֹדם לזמנוֹ סיזיפוֹס הוּא בּמוּבן ידוּע: אבנים כּבדוֹת הוּא גוֹלל וּמעלה לראש־הר. אבל בּאמת עצם עבוֹדתוֹ של סיזיפוֹס אינה כּלל עבוֹדה לבטלה: האבן שבראש ההר אוֹצרת כּבר בּתוֹכה גם אוֹתה האנרגיה שהוֹציא סיזיפוֹס בּהעלאתה לשם. אסוֹנוֹ של סיזיפוֹס הוּא, שאבניו הכּבדוֹת מכּיוון שהן מגיעוֹת לראש־ההר הן חוֹזרוֹת ונוֹפלוֹת למטה והאנרגיה של ההעלאה האצוּרה בּהן משתחררת חינם ויוֹרדת לטמיוֹן. זהוּ גם אסוֹנוֹ של האדם, הקוֹדם לזמנוֹ מהלך יוֹבלוֹת: אבניו חוֹזרוֹת ונוֹפלוֹת למטה אחת־אחת והן זקוּקוֹת ליד יוֹתר מצליחה וּמאוּשרה, שתשוּב ותעלֵן על־מנת שתעשינה כּוֹח פּוֹעל ומהווה מָנוֹף, בשעת ירידתן. לא כן המאוּשר, הקוֹדם לזמנוֹ רק מהלך שנים. אמנם אבנים כּבדוֹת הוּא מסיע ממקוֹמן וּמעלה אוֹתן לראש־הר, וקשה וּמיגעת היא העבוֹדה הזאת, ויש אשר בּהכבּיד עליו האבן וּבראוֹתוֹ כּמה ארוּכּה היא הדרך עד למעלה ההר יתעצב אל ליבּוֹ וידיו תרפּינה. אבל סוֹפוֹ שיראה את אבניו לא כּשהן חוֹזרוֹת ויוֹרדוֹת חינם, “עקרוֹת”, אלא כּשהן פוֹגעוֹת וּמהווֹת, מכריחוֹת ויוֹצרוֹת. וּמאוּשר שכּזה הוּא אחד־העם. הוּא קדם לזמנוֹ וּמתחילה “בּוֹדד היה וכמעט שלא היה איש אִתוֹ ורגש הבּדידוּת המר לוֹ מאוֹד”, וּלבסוֹף זכה לקהל גדוֹל שלכמוֹתוֹ לא זכה שוּם סוֹפר אחר בּקרבּנוּ. יאבוּ הרוֹאים את עצמם “משוּחררים” מהשפּעתוֹ של אחד־העם אוֹ ימאנוּ – המחשבה העברית הלאוּמית, והיא ההוֹלכת וכוֹבשת את ליבּה של היהדוּת, עוֹמדת עכשיו בּעיקרה על התוֹרה שֶׁלִמֵד אחד־העם בּמשך חמש־ועשרים שנוֹת עבוֹדתוֹ הספרוּתית – על תוֹרת שלטוֹן הנפש.

II    🔗

אחד העם הריאליסט האדוּק, המעמיד תמיד בּשוּרה הראשוֹנה את גוּפי הדברים ולא את הפּרפּראוֹת להם, פּתח את עבוֹדתוֹ הפּוּבּליציסטית לא בּעיוּנים צדדיים, בּ“שאלוֹת המדוּמוֹת שבּילינוּ בּהן ימינוּ לפנים”, אלא בּהבנת מהוּתה ותכנה של עצם השאלה היהוּדית והגדרתה. – אני מטעים ואוֹמר: “מהוּתה ותכנה”, כּדי להבדיל בּין אֵלוּ וּבין התשוּבה על השאלה לפי דעת אחד־העם, שעליה נעמוֹד להלן, בּפּרק החמישי מן הרשימוֹת האלה. ועוֹד אני מטעים ואוֹמר: “השאלה היהוּדית” ולא שאלת היהוּדים או שאלת היהדוּת, כּדי שלא לתת מקוֹם לטעוּת. בּהיקף־דיעוֹתיו של אחד־העם יש, אוֹ לכל־הפּחוֹת דוֹמה שיש הבדל בּין שאלת היהוּדים וּשאלת היהדוּת, וגם על הבדל זה נעמוֹד עוֹד בּהמשך הדברים. לעת־עתה מוּטב שנאמר “השאלה היהוּדית”, שיש בּה גם שאלת היהוּדים וגם שאלת היהדוּת.

ארוּכּה הדרך שעברה הכּרת מהוּתה של השאלה היהוּדית עד שהגיעה לנקוּדתה המרכּזית. וּשתי הקצווֹת של הדרך הארוּכּה הזאת הן: הַקָצָה האחת – השאלה היהוּדית טעוּת גלוּיה היא, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית אמת עמוּקה היא; הקצה האחת השאלה היהוּדית בּרוּרה וּפשוּטה היא, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית פּרוֹבּלימה מוּפלאה וּמסוּבּכה היא; הקצה האחת – השאלה היהוּדית כּוּלה פּרוֹבּלימה חיצוֹנית היא ולנוּ אין בּה כּמעט חלק כּלל, והקצה השנייה – השאלה היהוּדית פּרוֹבּלימה פּנימית שבּפנימית היא, כּוּלה שלנוּ ולאחרים אין בּה כּמעט חלק כּלל. וצעד אחרי צעד, מדוֹר לדוֹר הלכה ונתפּתחה ונתגלתה ההכּרה האמיתית, מדוֹר לדוֹר נתמלאוּ חסרוֹנוֹתיה וּפגימוֹתיה, עד שהגיעה דרך תוֹרתוֹ של אחד־העם למצבה של עכשיו.

הדוֹרוֹת הראשוֹנים של יוֹצאי־הגטוֹ לא ראוּ בּשאלה היהוּדית בּלתי אם טעוּת בּלבד, טעוּת קשה, טעוּת שאמנם יש בּה מעין גזרה מן השמים, אבל רק טעוּת היא. בּלשוֹן הרוּסית זכתה השאלה היהוּדית גם לספר שלם, שכּמוּבן כּבר נשכּח שכחת ־עוֹלם, ששמוֹ הוא – “Poкoвoe нeдopaзyмђнie”. וּבאמת, לפי הבנתם הפּרימיטיבית של בּני הדוֹרוֹת ההם הלא הדבר “פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת”. היהוּדי אדם הוּא כּכל יתר האדם, וּממילא יש לוֹ חלק בּשוּלחנה הכּללי של האנוֹשוּת כּכל יתר האדם. הן רק מקרה הוּא זה, שהוּרעה חזקתוֹ של היהוּדי. כּל עם בּדרך כּלל עלוּל הוּא למקרה כּזה או מֵעֵין זה, וכל עם צריך לעמוֹד על “הטעוּת הגלוּיה של הבדלת היהוּדי לרעה וּלתקנה כּל מקוֹם שהיד שלוֹ מגעת ושוֹלטת. אמנם, כּידוּע, נחלקוּ הדיעוֹת, מדוּע צריך כּל עם לעמוֹד על אוֹתה “טעוּת” וּלתקנה בּשלוֹ? גבריאל ריסר, העסקן המדיני, הסוֹמך על הציווּי המוּסרי־הסוֹציאלי, אוֹמר: “משוּם שהלחץ וההבדלה גוֹרמים הפסד, ולא עוֹד אלא שיוֹתר משהם גוֹרמים הפסד לנלחצים הם גוֹרמים הפסד ללוֹחצים עצמם”⁴; אליהוּ אוֹרשנסקי, תלמידם הנאמן של פיסאריאֶב וּבּאזארוֹב – משוּם, – כּמוֹ שמפרש אחד־העם – “שפרה חוֹלבת ישראל, שבּעליה צריכים לחוּס עליה בּשביל חלבה” ( I, 125); הרבוֹלוּציוֹנר היהוּדי, השוֹפך בּכל מקוֹם את דמוֹ על תקנת “המוֹלדת” – משוּם שבּיטוּל שעבּוּדם של היהוּדים סימן מוּבהק הוּא לחרוּת מדינית כּללית; ומנדלי, “היהוּדי שביּהוּדים”, – משום צער בּעלי־חיים”. אבל אם נחלקוּ הדיעוֹת בּנוֹגע לטעמים לא נחלקוּ כּלל בּנוֹגע לעצם מהוּתה של השאלה. זוֹ היא פּרוֹבּלימה חיצוֹנית, פּרוֹבּלימה לגויים, אשר בּתוֹכם היהוּדים יוֹשבים, אבל לא ליהוּדים עצמם. אף למצוֹא תשוּבה לשאלה היהוּדית צריכים הם, הגוֹיים, ולא אנחנוּ. וּמנשה מרגלית, שבּשעתוֹ היה עם פּיו חלק גדוֹל מן היהדוּת הנאוֹרה בּרוּסיה, לא היה התמים היחידי, אשר קרא לשאלה היהוּדית שאלה רוּסית: הרבּה חברים להבנה ולתמימוּת היוּ לוֹ ולא רק בּקרב יהוּדי רוּסיה בּלבד. ואם ראשי־המדבּרים של השקפה זו הוֹדוּ, שבּשאלה היהוּדית יש גם נקוּדה פנימית, הרי משמעוּתה של הוֹדאה זוֹ היתה – שגם היהוּדי צריך לסייע מצידוֹ שיִמָחוּ כּל ההבדלים הטבעיים שבּינו וּבין האחרים, וּ“לפי שעה” ראוּי לסלוֹח לעצמיוֹת המבדילוֹת האלה, כּי סוֹפן שתחדלנה⁵. וּמכּאן יסוֹד גם להשקפתם של גדוֹלי הדוֹר ההם, שמפּיהם כּבר נשמע המוּשׂג “פּדוּת הנפש” (יל"ג). גם בּעיניהם היתה הפּרוֹבּלימה היהוּדית חיצוֹנית כּוּלה, שרק הגוֹיים הכשירוּה ויצרוּה ורק על־ידם היא יכוֹלה ועתידה למצוֹא את תיקוּנה, אלא שבּינתים וּכדי לקרב את שעת התיקוּן והגאוּלה האמיתים, העתידים לבוֹא מבּחוּץ ורק מבּחוּץ, אנוּ צריכים להיכּוֹן אליהם גם מבּפנים – לבער מקרבּנוּ את הרבּנים והרבּניוֹת, המוֹכסנים והמוֹכסניוֹת, ואוּלי גם את הרבּנוּת והמוּכסנוּת עצמן, שהעלתה בּיצתנוּ מרוֹב רקבוֹנה ההוֹלך ומוֹסיף זה אלפּיים שנה. ונפלא הדבר, שגם אחד־העם גוּפוֹ נתעה לחשוֹב ( I, IX ), שיש צד שווה בין המוּשׂג פּדוּת הנפש של יל"ג וּבין המוּשׂג “תחיית־הרוּח”, אשר לבירוּרוֹ והכנסתוֹ אל תוֹך הלבבוֹת מוּקדשת כּל העבוֹדה הספרוּתית שלוֹ.

והנה פסעה הכּרת מהוּתה ותוכנה של השאלה היהוּדית פסיעה גדוֹלה. סייעוּ לכך לא רק המאוֹרעוֹת הנוֹראים של ראשית שנוֹת השמוֹנים למאה שעברה, שבּכלל הממוּ את העם והכריחוּהוּ לחשוֹב את דרכּוֹ, כּי אם גם התבּגרוּתה של המחשבה הציבּוּרית, שחדלה להסתפק בּענייני מליצה ו“השתפכוּיוֹת הנפש” והתחילה מזקיקה את הסוֹפרים והעסקנים שלנוּ להיענוֹת לעניינים ממשיים, וביחוּד לעיוּנים סוֹציאליים. ואין כּל ספק, שבּיחס זה חשוּב היה בּיוֹתר תפקידם של הסוֹציאליסטים הראשוֹנים בּספרוּתנוּ, – תפקיד שמילאוּ שלא מדעתם, להיפך מכּוונתם. הם בּיקשוּ לפתוֹח את הלב ואת העין וּלהטוֹתם כּלפּי העיוּן, שהיה חשוּב להם – כּלפי שאלת העוֹשר והעוֹני הכּללית, המטילה צרה בּעוֹלם ועוֹשה אוֹתוֹ קלחת רוֹתחת. ואוּלם הלב והעין, הוֹאיל וּכבר נפתחוּ להבין ולראוֹת, נטו מאליהם כּלפּי שאלת העוֹשר והעוֹני המיוּחדה – עשרוֹ הגדוֹל של כּל העוֹלם לגבּי ענְיה הנוֹרא של היהדוּת. השאלה היהוּדית היא איפוֹא – “שאלת הלחם”, וכיוון שכּך הרי היא שאלה פּנימית, כּוּלה שלנוּ. כּל השאלוֹת “הרוּחניוֹת”, העיוּניוֹת, המוּסריוֹת, אינן בּגדר דברים ממשיים, אינן מצטרפוֹת להיוֹת חיים. ממשית, חיוּנית בּמלוֹא המוּבן היא רק שאלה אחת – “שאלת הלחם”, ודווקא בּזוֹ אין שוּם ויתוּרים מצד אדם אחד לשני, מצד עם אחד לשני, אלא, אדרבּה, זהוּ עניינוֹ של כּל אדם וכל עם שימעט “לחמוֹ” של חברוֹ, משוּם שמתוֹך כּך יגדל חלקוֹ הוּא בּ“לחם” שניתן לעוֹלם. תאמרוּ, שבּאוֹפן זה אין החיים – וגם האנוֹשיים בּכלל – בּלתי אם שׂדה־קרב וכל דאַלים גבר בּמוּבן היוֹתר פּשוּט וגם של מוּשׂג זה, – ותצדקוּ. וּמגוּחך היה אִלמלא עמד בּשדה־הקרב בּשעת דם ואש ותמרוֹת־עשן, הצד האחד וחיכּה לתקנתוֹ מידי הצד שכּנגדוֹ. האדם הפּרטי והאדם הציבּוּרי אין לוֹ תקנה אחרת אלא שיחגוֹר הוּא עצמוֹ את כּל כּוֹחוֹתיו על מנת להציל וליטוֹל לעצמוֹ מן ה“לחם” הכּללי כּכל אשר תמצא ידוֹ לוֹ. “הכּוֹל כּנגד הכּוֹל” – זהוּ הכּלל הפּשוּט. וּבכן, מגוּחך הוּא גם־כּן לחכּוֹת, שהעמים, אשר בתוֹכם אנוּ היהוּדים יוֹשבים, יבוֹאוּ לתקן את “טעוּת” המקרה אשר קרה לנוּ וּמרצוֹנם הטוֹב יתנוּ גם לנוּ מקוֹם בּשוּלחנם. אדרבּה, זהוּ עניינם להוֹסיף וּלהצר ליהוּדים, להוֹסיף ולגרוֹע מזכוּיוֹתיהם ומאפשרוּיוֹתיהם, כּדי שלא יספּיקוּ ליטוֹל לעצמם את “הראוּי” להם ונמצאים הם, רוֹדפיהם וּמעניהם, נשכּרים. אין איפוֹא לישראל תקנה ותקווה אחרת, אלא שהוּא עצמוֹ ידאג לעצמוֹ, שהוּא עצמוֹ ידאג לתקן את “טעוּת” המקרה שקרה לוֹ וּלצוֹרך זה יחגוֹר את כּל כּוֹחוֹתיו. ההשקפה הזאת, שגם היא לעצמה עברה, כּמוּבן, דרך כּמה וכמה גלגוּלים, הוּבטאה⁶ בּאוֹפן היוֹתר פשוּט וּממילא גם בּאוֹפן היוֹתר בּוֹלט על־ידי האיש, ש“היה כּולוֹ, מראש ועד סוֹף, בּדיעוֹתיו וּבמעשיו, כּעין קו ישר”, “שכּל ימיו האמין בּסדר־עוֹלם הגיוֹני, וכל מה שנראה לוֹ מוּכרח בּהגיון חשב למוּכרח גם בּחיים ( IV, 183/4), על ידי ליליינבּלוּם, שמ”משנתוֹ של אלישע בּן־אבוּיה“, אשר כּתב בּשביל הירחוֹן הסוֹציאליסטי העברי הראשוֹן, הגיע ל”דרך תשוּבה" שלוֹ וּלמחבּרתוֹ הידועה על־דבר שיבת ישראל לארץ־אבוֹתיו. בּמחבּרת זוֹ, שבּשעתה עשתה רוֹשם גדוֹל ועמוֹק, אין ליליינבּלוּם בּא לעיקר רעיוֹנוֹ – לציוֹנוּת מדינית – בּלתי אם מתוֹך רשימה ארוּכּה על־פי סדר אלף־בּית של המוֹן ערים ועיירוֹת בּישראל, שהעניוּת גברה בּהן עד לאין מרפּא. הפּרוֹבּלימה היהוּדית, “מוּבנה וּפשוּטה” היא לוֹ “מאוֹד”: “מי הוּא המקבּל אל בּיתוֹ וּבתוֹך משפחתוֹ איש זר בּתוֹר בּן־בּית?” כּלוֹמר: מי האיש המאכיל לזר את הלחם, שהוּא עצמוֹ יכוּל⁷ לאכלוֹ? וּכשם שהפּרוֹבּלמה גוּפה “מוּבנה וּפשוּטה היא מאוֹד”, כּך גם הפּתרוֹן לה הוּא “פּשוּט, מוּכח מעצמוֹ, כּמוּשׂכּל ראשוֹן”: “מדוּע נהיה זרים בּארצוֹת נכריוֹת?” כּשם שהפּרוֹבּלימה גוּפה היא כּוּלה פּנימית, כּך גם הפּתרוֹן לה כּוּלוֹ פנימי ורק בּנוּ וברצוֹננוּ⁸ אנוּ הוּא תלוּי.

ושוּב סרה ההכּרה מן הדרך הזאת ונטתה בּצידה האחד לדרכּה הראשוֹנה, אלא שמתוֹך כּך נתעמקה הרבּה. הפּרוֹבּלימה היהוּדית, שהכּוֹל מתחבּטים בּה והיא חוֹבטת בּנוּ נוּראוֹת, שני פנים יש לה: חיצוֹנית היא מצד מהוּתה ותכנה וּפנימית – מצד אפשרוּת פּתרוֹנה. מהוּתה ותכנה של הפּרוֹבּלימה הם – יחס השׂנאה והמשׂטמה של הגוֹיים אלינוּ. ואוּלם יחס זה גוּפוֹ איננוּ כּלל “פּשוּט מאוֹד”. וכאן אנוּ פּוֹגשים ראשוֹנה את היסוֹד הפסיכוֹלוֹגי, את היסוֹד של שלטוֹן הנפש, שהוּכנס אל תוֹך הבנת הפּרוֹבּלימה היהוּדית והגדרתה. פּינסקר, שבּהיוֹתוֹ כּבר בּן שישים ואחת כּתב את מחבּרתוֹ הנפלאה, שנפשיוּתה היתה מפליאה גם בּבן עשרים וחמש, הוּא שהכניס את היסוֹד הזה. יחס הגוֹיים לישראל הוּא – “אחת ממחלוֹת הנפש”. לעם ישראל חסרים “אוֹתם החיים הלאוּמיים המקוֹריים, אשר לא יצוּירוּ בּלי שיתוּף הלשוֹן והמנהגים, בּלי קשר של מקום משוּתף”, וּלפיכך הוּא נראה לכל הגוֹיים, אשר בּתוֹכם הוּא יוֹשב, כּ“נשמה ערטילאית, כּרוּח משוֹטטת בּלי גוּף, וזוֹ מטילה אימה על האדם, והאימה מביאתוֹ לידי איבה” ( II, 95). אוֹתה ההבדלה שהגוֹיים מבדילים את היהוּדים לרעה, אמנם אפשר שהיא גוֹרמת מכאוֹב והפסד – שהרי מתוֹך מחלה היא בּאה – לא רק לנבדלים, כּי אם גם למבדילים עצמם, ואף־עלפי־כן אין לה שוּם תקווה שתיבּטל, וכל החלוֹמוֹת על בּיטוּלה שווא ידבּרוּן, משוּם שהיא מוּכרחת הכרח נפשי, משוּם ש“הרצוֹן” להבדיל וּלהרע מוּתנה הוּא גוּפוֹ מתוֹך הכרח נפשי להישמר מן הרעה. וּמשוּם שמחלת הנפש הזאת " עברה בּירוּשה מדוֹר לדוֹר זה כּאלפּיים שנה, כּבר נשתרשה כּל־כּך, עד שאי־אפשר לעקרה עוֹד“. וּבכן, מצד מהוּתה ותכנה חיצוֹנית היא הפּרוֹבּלימה היהוּדית. אבל מצד אפשרוּת פתרוֹנה פנימית ורק פנימית היא. היהוּדים, אם יש את נפשם להיגאל מאסוֹנם, האוֹרב להם כּל היוֹם, צריכים למצוֹת בּעצמם את הכּוֹח ואת ה”החלטה הלאוּמית" לחדוֹל מהיוֹת את אשר הם: סיבה לאימה מבעתת, הם צריכים לחדוֹל מהיוֹת – “נשמה ערטילאית, רוּח משוֹטטת בּלי גוּף”…

בּמדרגה זוֹ עמדה הבנת הפּרוֹבּלימה היהוּדית בּשעה שניגש אליה אחד־העם – ולא מצאה לוֹ. ולא משוּם שמה שהוּכר עד עתה נראה לוֹ כּהכּרת־שווא. לא; הכּוֹל אמת. ודאי אדם הוּא היהוּדי כּכל יתר האדם, ודאי יש לוֹ חלק שלוֹ בּשוּלחן הכּללי של האנוֹשוּת וּודאי יש לוֹ הרשוּת לדרוֹש מאִתה, מאת האנוֹשוּת, שלא תִגרע מחלקוֹ אפילוּ משהוּ. ולא עוֹד, אלא שהרשוּת הזאת גמוּרה וּמוּחלטה היא ואינה תלוּיה בּשוּם תנאים בּעוֹלם. אין היהוּדי צריך כּלל לבקש סליחה ו“אוֹרך־אפּיים” לעצמִיוֹתיו המיוּחדוֹת לוֹ וזרוֹת לאחרים, יהיוּ אוֹתם האחרים מי שיהיוּ, כּשם שאין הם, האחרים, מבקשים מאת היהוּדי סליחה ו“אוֹרך־אפּיים” לעצמיוֹת שלהם הזרוֹת לוֹ. “אני שלי ודיעוֹתי ורגשוֹתי שלי, ואין כּל סיבּה אשר תכריחני להסתירם או להכחידם, לרמוֹת את אחרים אוֹ את עצמי” ( I, 132), וכל המסתיר וּמכחיד הרי הוּא – אוֹ רמאי אוֹ עבד. וּבכלל, לא הם, הגוֹיים, יש להם הזכוּת להיוֹת תוֹבעים לְגַבֵּינוּ, אלא אדרבּה, לנוּ הזכוּת להיוֹת תוֹבעים לגַבָּם. – ודאי איוּמה היא שאלת־הלחם הרבוּצה על היהוּדי וצוֹבתת אוֹתוֹ בצבתיה הנוֹראוֹת, אשר לא תדענה רַחֵם. אדם, אשר לא מן החוּץ נכנס “לרחוֹב־היהוּדים” לשעה קלה, כּי אם בּרחוֹב זה נוֹלד, גוּדל וחוּנך, בּתוֹך עמוֹ ישב כּל הימים ועיניים פקוּחוֹת לוֹ לראוֹת את הנעשה מסביב לוֹ, – אדם שכזה אינוֹ צריך לְאַבֵּד⁹ אף מילה אחת, כּדי לאַמֵת את רוֹב עָניוֹ, את קשי שאלת־לחמוֹ של הציבּור היהוּדי. – ודאי יחס הגוֹיים ליהוּדי איננוּ כּלל “מוּבן וּפשוּט מאוֹד”; ודאי יש כאן מסִתרי הכרחיוֹתיה של הנפש. והכרחיוּת זוֹ, שנוֹלדה בּשעה שהיתה שעת צרה ותוֹכחה גם ליהוּדים וגם לגוֹיים, נזדווגה עם הנפש כּל־כּך, עד שכּבר הספּיקה להֵיעשוֹת יסוֹדית, עד שחדלה מהיוֹת עוֹד מחלה, אנוֹמליה, אלא היתה לטבע, לאחת “מרשוּיוֹתיה” החָפשיוֹת של הנפש, “ואין הדבר מן הנמנעוֹת, שבּמשך הזמן תתחזק ותתפּשט ההוּמניוּת יוֹתר ויוֹתר, עד שתקיף באמת כּל בּני האדם… והעוֹלם יימלא צדק ויוֹשר, חמלה וחנינה, בּיחס לכל הבּריוֹת, וגם על “קן־צפּוֹר יגיעוּ רחמיו – רק חוּץ מן היהוּדים” ( I, 169). – הכּוֹל אמת ואף־על פּי־כן אין כּל זה מצטרף להיות הפּרוֹבּלימה היהוּדית. הללוּ קליפה הם לפּרוֹבּלימה זוֹ, לכל־היוֹתר חלקים הם ממנה, אבל הפּרוֹבּלימה עצמה בּכללוּתה, בּעיקרה, אחרת היא. נשער נא בּנפשנוּ שנעשה נס והגוֹיים נרפּאוּ פּתאוֹם מ”מחלת נפשם", חדלוּ לירוֹא את היהוּדי, אף הוֹדוּ בּאמת הפּשוּטה שיש לוֹ חלק בּעוֹלם הזה כּכל האדם ואין מבדיל עוֹד את היהוּדי לרעה. זאת אוֹמרת: הצד החיצוֹני שבּשאלה היהודית עבר וּבטל מן העוֹלם; מצד הגוֹיים אין עוֹד שאלה יהוּדית בּמציאוּת. כּלוּם בּאמת תעבוֹר וּתבוּטל בּשביל כּך מן העוֹלם הפּרוֹבּלימה היהוּדית גוּפה? בּמשך אלפּיים שנוֹת הגלוּת היוּ לישראל גם הרבּה ימים טוֹבים, בּהם שבת קוֹל נוֹגשׂ והמשׂטמה נחבּאה מעֵין רוֹאים בּחדרי־חדרים. אבל הפּרוֹבּלימה היהוּדית, זוֹ המלווה את היהוּדי כּצל על דרכּוֹ הארוכּה, כּלוּם בּטלה אפילוּ ליוֹם אחד? אמנם יש אשר “גזרוּ” עליה שבָּטלה; אבל כּלוּם נשמעה לגזירה זו? טבעי הוּא הדבר, שבּימי צרה וצוּקה מהרהר היהוּדי בּעבָרוֹ, בהוֹוֹ וּבעתידוֹ: צר לוֹ בהוֹוה והרי הוּא מבקש לוֹ מרחביה בּעתיד, וראָיה הוּא מביא מן העבר. אבל בּימי שלווה וּמנוּחה, כּשההוֹוה מניח את הדעת ולעתיד אין הלב דוֹאג, ההירהוּר בּעבר מהיכן הוּא בּא? ואילוּ אנחנוּ יוֹדעים, שדווקא בּימי שלווה וּמנוּחה, לפי הערך, התחילה כּתיבת ההיסטוֹריה היהוּדית. בּרם, אם בּעין פּקוּחה נסתכּל בּהסטוֹריה שנכתבה בּימים ההם תיראה לנוּ כּוּלה כּדפוּס מיוּחד לגילוּיה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית, שבּמציאוּתה וקיוּמה בּיקשוּ להכחיש, – וזהוּ סוֹד יצירתה. וּגדוֹלה מזוֹ: בּאמת לא פּסק בּימי השלווה והמנוּחה ההירהוּר גם על העתיד. הן דווקא בּימים ההם ניתנה לישראל “התעוּדה” הידוּעה, שכּל עיקרה אינה בּאה אלא כּדי להֵיעשוֹת ערוּבּה לנצחיוּתוֹ של נוֹשאה. וּכלוּם אין בּקשת הנצחיוּת עדוּת, שהרגש הטמיר שבּלב מוֹדה בּמציאוּת הפּרוֹבּלימה היהוּדית, אף־על־פּי שהפּה מכחיש בּה בּקוֹל? וּמי הוּא הנאמן יוֹתר – הרגש החשאי אוֹ הכּרוּז הקוֹלני? גם בּימינוּ יש ארצוֹת, שקוֹלה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית אינוֹ נשמע שם בּחוּץ. אבל כּלוּם אין קוֹלה נשמע שם גם בּבּית – בּביתוֹ וּבחדר־משכּיתוֹ של היהוּדי? אם יש ארץ, שבּאמת אין בּה פּרוֹבּלימה יהוּדית, הרי אין זאת בּלתי אם אין בּה יהוּדי. כּל מקוֹם שיש יהוּדי, ואפילוּ אם מחמת מיעוּטוֹ והסתר פּניו אין איש חש בּו, יש גם פּרוֹבּלימה יהוּדית – ישנה בּתוֹך אוֹתוֹ היהוּדי המסתיר את פּניו ואינוֹ ניכּר לבריוֹת. יפה אמר מוֹריץ נימאן: “השאלה היהוּדית אינה אלא זוֹ, שבּה עדיין הוֹגה וּמוֹדה יהוּדי, שנידח לַבּוֹדד ולַמסוּגר שֶׁבָּאִיִים”… ועוד: נשער נא בּנפשנוּ, שנעשה נס וּפתאוֹם חדלה גם שאלת־הלחם המיוּחדה ליהוּדי וגם לוֹ לא נשארה שאלה זוֹ אלא בּאוֹתה מידה שהיא שאלה נצחית לכל אדם ולכל ציבּוּר. זאת אוֹמרת: עבר וּבטל מן העוֹלם גם אוֹתוֹ הצד בּשאלה היהוּדית, שהוּא אשר נראה לנו צידה הפּנימי. כּלוּם בּאמת תחדל בּשביל כּך הפּרוֹבּלימה היהוּדית גוּפה? וכי אין אנוּ יוֹדעים, שיש אשר בּביתוֹ של העשיר בּישראל תישמע הֶמיתה של השכינה, האבלה והקוֹבלת, עוֹד הרבּה יוֹתר מאשר בּביתוֹ של העני בּישראל? שיש את כּל אשר לוֹ יתן היהוּדי העשיר, כּי לא יישָׁמַע בּתוֹך ליבּוֹ המיתר היהוּדי הַנוּגֶה, את עוֹרוֹ יתפשט¹⁰ בּתקווה שמא לא יוֹסיף להיוֹת את אשר הוּא, את אזניו יסתוֹם כּדי שלא ישמע את קוֹל נפשוֹ, והוּא, הקוֹל הזה, תוֹבע, מעַנֶה, שָׁר את שירת־פּגעיה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית יוֹם־יוֹם, שעה־שעה…

וּבכן, תכנה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית מה הוּא איפוֹא?

על שאלה זוֹ משיב אחד־העם: תוכנה של הפּרוֹבּלימה היהוּדית היא אמנם “מחלת־הנפש”, אוֹ, בּיתר דיוּק, מחלת־ה“אני”, אבל לא של הגוֹיים, אשר בּתוֹכם יוֹשב היהוּדי, כּי אם – של היהוּדי עצמוֹ. הפּרוֹבּלימה היהוּדית נוֹלדה בּוֹ בּרגע שחלה ה“אני” היהוּדי. ואין כּל פּלא, שהפּרוֹבּלימה היהוּדית קשה וּסבוּכה היא: מחלתוֹ של ה“אני” היהוּדי קשה וּסבוּכה היא.