בִּימֵי עֲלוּמַי הָיִיתִי מְשַׁיֵּט לְאֹרֶךְ

הַחוֹפִים הַדַּלְּמָטִיִּים. מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים

נִגְלוּ אִיִּים זְעִירִים – לִרְגָעִים

חָנוּ שָׁם צִפֳּרִים מְשַׁחֲרוֹת לַטֶּרֶף –

צְדוּפִים בְּאַצּוֹת, חֲלַקְלַקִּים, יָפִים

בַּשֶּׁמֶשׁ כְּאַבְנֵי אִזְמָרַגְדְּ. כְּשֶׁרוּם

הַגֵּאוּת אוֹ הַלַּיְלָה הֶעְלִימוּ אוֹתָם,

חָמְקוּ מִפְרָשַׂי מִפְּנֵי הָרוּחַ אֶל מֶרְחֲבֵי

הַיָּם לְהִמָּלֵט מִפְּגִיעָתָם הָרָעָה. הַיּוֹם

מַמְלַכְתִּי הִיא אֲדָמָה זוֹ, נַחֲלַת שׁוּם אִישׁ.

הַנָּמֵל מַדְלִיק לַאֲחֵרִים אֶת אוֹרוֹתָיו;

אוֹתִי אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ עוֹד הוֹדֶפֶת רוּחִי

הַלֹּא נִכְנַעַת וּמַכְאוֹב אַהֲבַת הַחַיִּים.