בעיית הבעיות של הציונות היתה, הינה ותהיה – מימי ביל"ו ועד אותו עתיד כשיסתיים קיבוץ הגלויות – עליית יהודים לארץ. הדיבורים הנשמעים על כדאיות הויתור על חלקי ארץ כבושים בידי צה"ל הם דיבורים של אנשים שהתיאשו מעליה חפשית, מעליית יהודים, חופשיים לעלות או לא לעלות. הם רואים עצמם כ"מעשיים", מפני שעד כה לא הרבו יהודים לעלות שלא מארצות המצוקה. ארצות האיסלאם כמעט שנתרוקנו מיהודיהן, יהודי אמריקה יושבים על טובם ועל עושרם ואשר לברית־המועצות – מי יודע? במצב זה נראה ל"מעשיים" כחלום באספמיה הדיבור על עליה רבתי. אפשר גם הפעם להפריך את מעשיותם של קטני האמנה כפי שלא פעם הפריכה אותם ארץ־ישראל. לזאת יש סמוכין לא רק באמונתנו בעם היהודי.

עד כה היתה מדינת ישראל ערוכה בעיקרה לקליטת נרדפים. כיום יש לערוך אותה, ללא דיחוי, לקליטת יהודים אמריקניים. יש לנער לשם כך את כל המוסדות, נחוץ להחליף בתפקיד כל איש שלא ימהר לחרוג מן השגרה שהתרגל אליה בעשרים השנים האחרונות. יש להביא את דברה של ארץ ישראל החדשה, הגדולה והמנצחת אל יהודים בניו־יורק ובלוס אנג’לס, בשיקגו ובבואנוס איירס, בפילדלפיה ובלונדון. מה שלא עשתה לדמיונם הלאומי שנת תש"ח יכולה לעשות שנת תשכ"ז אם שיגרת המימסד הציוני לא תגבר על הרעיון הציוני, על האמונה הציונית, במקום לוותר על חברון ויריחו, על ארץ אפרים ובקעת הירדן נוותר על שגרת ההתנהגות. בידינו הדבר להביא את יהודי העולם שיהיו ליהודי ישראל..

“מבט חדש” כ"ב בסיוון ה’תשכ"ז 28 ביוני 1967

מאמר זה נכתב סמוך לנצחון הגדול, לפני שהחלו לעלות יהודים ובוודאי לפני שהחלו להתייאש ולשוב על עקבותיהם. מובא כאן אותו חלק מהמאמר הדן בעליה.