דוד רוכל, הנודע כמתרגם מספרות העולם ליידיש, הוא עתה אומלל ביותר. משק־היידיש נראה לו שלא כתיקנו. הכוונה ביחוד למגמה, שהוא מוצא בטורחים על יידיש והתפתחותה, והייוו"א בראשם, והמגבירים במכוון את היסוד העברי ביידיש. ודאי שהוא יודע, כי הללו מתכוונים בכך לעקור מתוך היידיש את ספחת־הברבריזם, ביחוד צרעת־הדייטשמריש שבה, אלא שהוא, כנראה, מתירא ביותר מן הדרך שאחזו בה המתקנים, הוא מתירא מן העברית. אין הוא מפרש, מה המקור העצמיי האחר, שממנו עשויה היידיש להיות ניזונית – אם הגרמנית, אם הפולנית, אך הוא מפרש על שום מה המקור העברי פסול לו. ופירושו, בערך כך: כל חלק וחלק, שהעמיד את היידיש, מחובר חיבור סמוך לתקופה שלו, למיבנה הסוציאלי והפוליטי שלו. כלומר, כל מה ששכבת הלשון קדומה יותר, היא מחוברה יותר לחזיונות ולמושגים נושנים יותר. ומובן, שהיסוד העברי שביידיש מחובר לימי שלטונם של כלי הקודש, לדרך החיים הנגידי־הלמדני, לאוירת המושגים של תקיפי קהל ובית המדרש. נמצא שהנסיונות להעשיר ולחסן את היידיש ממקור העברית סופם ריאקציה. הפירוש פירוש, אך דומה עלי שאינו אלא כסות עינים, דרך מרמה. חוששני, שהאימה החשכה, שנפלה על אותו מתרגם, לא משום העברית של בית המדרש נפלה, אלא משום העברית של חיינו הצעירים ואדירי־ההשפעה נפלה. אלא, כנראה, קל יותר להפחיד את האווזים במלים כגון כלי קודש, נגידים, תקיפים וכדומה מלומר את טעם־האימה לאמיתו.

והריהו מביא אילו דוגמאות לתגבורת יסודות העברית ביידיש. הוא מביא קטעים ממכתב חוזר של הייוו"א על סטיפן צווייג, קטעים מן האודיסיאה בתרגומו של מ.ל. פטשיניק ומפרך את ידיו על כל ביטוי וביטוי שבהם, שיסודם בעברית. וחבל שלא ניסה לעשות בדיקה כזאת במאמרו שלו עצמו שאילו בדק היו אצבעותיו, חלילה, משתברות מצער. הרי היה מוצא את הכותרת הגדולה של המאמר שלו עצמו ולשונה: “סתם למדנות אָדער אַ בפירושע טענדענץ”. ובתוך המאמר, אפילו היה פוסח על כל המלים העבריות, שיש להן זיקה או בת זיקה לכלי קודש, היה מוצא כי בעצם־קולמוסו כתב כך: "די בפירוש פּאָזיטיווע אַרבעט פון יחידים – אז דער ענין וואָס מיר באַרירען – – אויסטערלישע מפונקים – – די איינציקע בעלי־דעה, און איצט טוען דָאס אמת אויך יחידים – – אין נאָמען פון אַ געוויסער שיטה – – שפילען אויף אַלע כלים – – ידיש איז נישט קיין יוצא מן הכלל – – עס איז דעריבער קיין חידוש נישט – – עס קאָן זיך נאָר נישט לייגען אויף דעם שכל – – פאַר דעם אמתן עיקר און אויף דעם סמך ממש – – איין לשון – – איז מה רעש? איז מען נישט חולה צו נעמען – – אַז אָט־אָט וועט שוין נעמען אַ סוף או "גאָט זיי דאנק פטור ווערען – – – " וכדומה (“ליטערארישע בלעטער”, גל. 8).

ובאמת, אם הוא אומלל כל כך, על מה כתב רעש כשיש גערודער או געפּילדער; חולה כשיש קראנק; ענין כשיש זאַך; חידוש כשיש נייעס או נאָווינע; לשון כשיש שפראַך; שכל כשיש פאַרשטאַנד; סוף כשיש עק; יוצא מן הכלל כשיש אויסנאַם; שיטה כשיש מעטאָד או סיסטעם וכדומה? אלא ניכר, שעם כל הרעש החולה בענין חידוש הלשון יש בו מעט שכל להיות בסוף יוצא מן הכלל בשיטה שלו עצמו. ושכל, אפילו מועט הוא, ראוי לברך עליו.

[ט"ו אייר תרצ"ח]