אני יושבת בחושך, ידַי כפוּתות, כבולות לאחור. אני מחכה, כבר כמעט 24 שנים, מאז שהיא נולדה. אני לא רוצה אפילו להיזכר בשמה השׂנוא, עד אז הייתי לבדי, הייתי מלבדי ושני האיברים שצמחו לי משני צִדי גופי לא היו, ידיים, אני כבר יודעת, שמעתי אותה אומרת. ביום שהיא נולדה הם צמחו בבת אחת לגודל שבו הם עכשיו ונכבלו. גם פי נִסתם, נאטם כאילו לא היה לי אף פעם, אני רק יושבת בחושך ומחכה. חושך – אני לא רואה כלום. יושבת – אני לא עומדת או שוכבת. אה אני כבר יודעת הכל בעל־פה. אני חושבת לה באיומים שתתאבד כבר, היא בטח כבר מרגישה את דעתי ואני כמובן יודעת את דעתה, אבל היא לא יודעת למה, היא לא יכולה לדעת למה, רק כשהיא תגיע אני אוּכל לגלות לה. היא בטח היתר רוצה לפנֵי אבל אין לפני, אי־אפשר, היא לא יכולה וגם אני לא, אם אני לא אוכל עליה נישאר ככה והריקבון ידבק בידַי, בפניה, בכבָלַי, בפי, בידיה, היא לא תצליח אף פעם למות. אבל אני עדיין מקווה שהיא תגיע ליום שבו היא תביט במראָה ופניה לא יירָאו בה ואז תרד מתה בצוואר זקוף להתיר את כבָלַי.