מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַבְּדִיחָה הַזֹּאת –

הוֹ לֵב, הוֹ לֵב נִטְרָד, – עִם מִין קָרִיקָטוּרָה,

זִקְנָה בְּלוּיָה שֶׁנִּתְלְתָה עָלַי

כְּמוֹ עַל זָנָב שֶׁל כֶּלֶב?

          דִּמְיוֹן פָּרוּעַ,

שׁוֹקֵק וּמְסֹעָר כְּמוֹ עַכְשָׁו

עוֹד לֹא הָיָה לִי, אָזְנַיִם וְעֵינַיִם

פְּתוּחוֹת יוֹתֵר לַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי –

אַף לֹא בְּיַלְדוּתִי, כְּשֶׁעִם תּוֹלַעַת,

חַכָּה וּזְבוּב טִפַּסְתִּי עַל בֶּן בַּלְבֵּן

וְיוֹם תָּמִים שֶׁל קַיִץ לִרְשׁוּתִי.

מוּטָב לִי לְהַגִּיד שָׁלוֹם לַמּוּזָה,

לִדְבֹּק בְּאַפְּלָטוֹן וּבִפְּלוֹטִינוּס,

שֶׁכֹּחַ הַדִּמְיוֹן, אֹזֶן, עַיִן

יֵדְעוּ לְהִסְתַּפֵּק בְּטִעוּנִים, יַסְכִּינוּ

לְהַפְשָׁטוֹת – פֶּן יִתְבַּזּוּ בִּגְלַל

קוּמְקוּם מָעוּךְ נִשְׂרָךְ בֵּין הָרַגְלַיִם.