אֲנִי מְקִיצָה מִשֵּׁנָה – הַחַיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁעַל עִקְּבוֹתֵיהֶן עָלִיתִי, תְּאוֹ וּפִיל וְקַרְנַפִּים

הֶעֱרִימוּ לַחְדֹּר אֶל מַעֲמַקִּים שֶׁצִּלִּי לֹא יָדַע

לִרְדֹּף. אֲנִי פּוֹקַחַת עֵינַיִם — מֻטֶּלֶת

בְּעָרוּץ רֵיק, קַשְׂקַשַּׂי הַבּוֹהֲקִים הָפְכוּ אֲבָנִים

לְבָנוֹת. אֲנִי שׁוֹכֶבֶת בַּמָּקוֹם בּוֹ עָזְבוּ אוֹתִי

מַלְכֵי הַמֶּרְחָבִים. הַבָּשָׂר הַפָּגוּעַ, הַמְגֻחָךְ, רוֹצֶה חֲזָרָה

אוֹצָרוֹת כְּחֻלִּים שֶׁלְּלֹא הֶרֶף זָרְחוּ סְבִיבוֹ וְכָבוּ בְּאֵימוֹת הַמַּסָּע

וְהַגּוּף מִתְרוֹמֵם אֵין לוֹ בְּרֵרָה מַה

יִּשְׁכַּב פָּעוּר כְּמוֹ דָּג עַל אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת – הוּא לֹא חַיָּה גְּדוֹלָה

שֶׁכָּבְדָּהּ מְהַדֵּק אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ הָאֶחָד, הוּא דָּג

וְעַלכֵּן הוּא צִפּוֹר

וְיָכוֹל לַהֲזוֹת שֶׁהַמַּיִם לֹא שָׁדְדוּ אוֹתוֹ מִגַּאֲוָה

לִשְׁכַּב עֵירֹם בְּתוֹךְ הַיֹּבֶשׁ.