אל ידידי ל. ר.
כִּי טָבְלָה נַפְשְׁךָ בְּיוֹפִי עֶלְיוֹן,
כְּצִפּוֹר טוֹבְעָה בְיַמֵּי תְכֵלֶת,
כִּי צָפְתָה עֵינְךָ אַהֲבַת-שְׂרָפִים גְּלוּיָה
וּלְבָבְךָ טָעַם טֹהַר אַהֲבַת-אֵל,
כִּי הֶאֱזָנְתָּ זְמִירוֹת לֹא-מֵאָרֶץ
וּלְךָ נִתְגַּלּוּ שָׁרְשֵׁי-שִׁירָה דַקִּים,
שֶׁלֹּא יִפְרַח עֶדְנָם בַּעֲבִי-דִמְיוֹנוֹת
וְלֹא יִתָּפֵשׂ רֵיחָם בְּבֹשֶׂם-מִילִּים, –
עַל כֵּן תִּפְאֶרֶת כָּל הָאָרֶץ טְפֵלָה לָךְ
כָּל מָתוֹק מַר בְּפִיךָ, וּמַנְגִּינוֹת
הַמִּשְׁתַּפְּכוֹת בְּכָל לֵב כִּנְחָלִים מַפְרִים
לַשָּׂוְא תִּשְׁקַעְנָה בְיַבֶּשֶׁת לִבְּךָ;
וְזָר וְאִלֵּם תֵּתַע לָךְ בְּתֵבֵל,
כְּעָנִי נָד לֹא יִמְצָא לֶחֶם-חֻקּוֹ:
עַל דַּלְתוֹת שֶׁמֶש תִּדְפּוֹק, אַךְ לֹא שָׁם
יִסְתַּתֵּר אוֹר-צִמְאוֹנְךָ. עַל פִּתְחֵי
כּוֹכְבֵי-עָל תְּחַזֵּר, אַךְ לֹא הֵם
יְכַלְכְּלוּךָ. וְנִשְׁמוֹת עֵצִים תִּדְרֹשׁ, –
אַךְ גַּם אֶרֶץ גַּם שָׁמַיִם לֹא יַאַסְפוּךָ.
רַק אַהֲבַת-רֵעִים זַכָּה –
בָּהּ תִּמְצָא צְלִיל מִשִּׁירַת-אֱלֹהִים,
בַּהּ תַּכִּיר שְׁבִיב מִלַּהַב שַׂרְפֵי-אֵל.
בְּעוֹמֶק עֵינַי מָלוֹן לָךְ וּמָזוֹן,
וְשִׁירָה שׁוֹתְקָה תִּיף בִּלְחִיצַת יָדִי.
הִנֵה, יַקִּירִי, פִּינַת-שָׁלוֹם לָנוּ
בְּעוֹלָם סוֹעֵר, רֶגַע שֶׁל הֲבָנָה
בְּחַיִּים רוֹגְזִים לֹא יָבִינוּ. כְּשֵׂיוֹת רוֹעֲדוֹת,
מְבַקְּשׁוֹת אִשַּׁהּ אֶת רְעוּתָהּ,
מִתְחַמְמוֹת בְּצֶמֶר-צַוָּארֵיהֶן,
בִּשְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶן סוּפָה אֶת חֲמָתָהּ –
נְבַקֵּשׁ אִישׁ אֶת אַהֲבַת רֵעֵהוּ,
וּתְחַמְמֵנוּ חֶמְלַת אוֹר עֵינֵינוּ,
בְּטֶרֶם תַפְרִידֵנוּ הָאֲפֵלָה
וּבָדָד נִסָּחֵפָה אִישׁ בְּדַרְכּוֹ.
כִּי תַפְקִיד שׁוֹנֶה נָתַן אֵל לִשְׁנֵינוּ:
לְךָ – לָדַעַת צַעַר גַּעֲגוּעִים
צְמֵאִים, כְּמֵהִים לְמֶרְחַקִּים כְּמוּסִים,
וְלִי –לַעֲמוֹד בֵּין בּוֹנֵי עוֹלָם-שִׁירָה
וְחַיֵּי-חוֹפֶשׁ לַעֲתִידוֹת-אֱנוֹשׁ.
וְאוּלָם דַּע, כִּי בְּכָל עֲמָלִי אֶחֱרוֹת
דְּבַר-מָה שֶׁדָּבַק בִּי מִנְּשִׁיקַת נַפְשְׁךָ,
כְּחֵן אוֹ צֵל אוֹ רֵיחַ דַּק מֵאַהֲבָתֵנוּ.
וּבִימֵי כְאֵב וָכַעַשׂ, עֵת אֶחֱרוֹק שֵׁן
וְאֶקְפּוֹץ אֶגְרוֹף נֶגֶד אְלֹהַי,
שֶׁסִּמֵּא עֵינֵי בָנָיו בְּמַשְׂטֵמָה,
שֶׁלִּמֵד אֶת נְבִיאָיו רַחֲמֵי אֵין-סוֹף
וְהֶגְלָם, חַסְרֵי-אוֹן, לִמְקוֹם יְצוּרָיו
יְפַרְכְּסוּ בֵּין קוֹצִים וּשְׁלוּלִיוֹת-דָּם –
אֲשַׁוֶּה נֶגְדִּי צַלְמְךָ הַחִוֵּר,
תְּהוֹם עֵינֶיךָ, נַפְשְׁךָ הַצַּחָה,
וְאֶשׂמַח עַל הַבְּרִיאָה כִּי אַתָּה בְּתוֹכָהּ,
וְאֶסְלַח לֵאלֹהִים אֶת כָּל חֲטָאָיו.
הופיע במקלט, כרך 3, חורף 1920