שם, שהוא שייך להיסטוריה במידה שהוא שייך לאגדה העממית, לפולקלור. דמות חיה – ראש כביר, המשוקע בצוארון־אדירים, גבות עינים, אף, פנים – הכל רחב ומשורבב עד לגרוטסקה. נראה, מפני השיבה המופלגה, כמנמנם, ועם זה איתן, מקשיב, קולט. שר יהודי הדורש טוב לאחיו, שבא ממרחקים, כיתת את רגליו מארץ לארץ וממדינה למדינה, כדי להגן, להושיע. כל זה נראה מופלא ועוטה הוד־אגדה בעיני ההמונים הדווּיים והמושפלים שבגיטו, ואין ספק שיותר מששמחו על העזרה המושטה, שמחו על עצם ההופעה, על תפארת־האגדה. האגדה תמיד נוצרת במיצר, בימים שהאומה צמאה לפלא, בימים שהיא זקוקה לפלא.

פלא כזה היה האיש מונטיפיורי בעיני העם, ואי־אפשר כבר גם לדורות הבאים לראותו בלי תוספת אגדית זו, בלי כל אותם הסיפורים וההפלגות ובלי אותו ההומור שעטר בהם דמיון־העם את השם, הנושא ונותן עם הקיסר הרוסי בדבר ‘קניית יהודיו’, ובכל מקום שהוא מופיע, הריהו מטיל את אימתו על שונאי ישראל… יהודי זה, שנדד מאיטליה לאנגליה, במקום שעסק בפרקמטיה ועשה עושר ועלה לגדולה – ההמונים פוסקים לו גדולה וכוח השפעה לאין שיעור, והפייטנים כותבים הימנונות לכבודו ביראת הרוממות; ואף הוא עצמו, היודע כמה תקוות תולים בו אחיו העלובים, מתמלא בטחון גדול – רואה את עצמו שליחה של אומה, מיופה כוחה לדבר בשמה, לדרוש את זכותה ולתבוע את עלבונה.

והוא היה באמת השליח. זה היה מכף רגל ועד לב יהודי, ששורשיו יונקים מקרקע העם – ממשיך את המסורת של שרי ישראל הגדולים, שראו את עושרם ואת גדלותם כאמצעי למחית עמם ולהגנתו. מה שהיה אדם דתי ובנה בית־מידרש ברמסגייט וקבע שעות ללימוד תורה ודאג לבניין על קבר רחל ושדאג ליהודים החיים היושבים בארץ הקדושה, עושה את דמותו עממית יותר, רומנטית יותר. הוא עשה מה שעשה לא לפי תכנית של בניין ברוח זמננו, כי־אם מתוך איזו הארה פנימית, מתוך חרדה פנימית שלא נתנה דמי לו. חיבת הארץ, שהיתה אור חייו, אף היא היתה מעין אינסטינקט, מעין התעוררות עליונה. היה מאותם היחידים, שבהם נשתמר החוש הקדמוני לקדושת הארץ, נתרכז הרצון המפוזר באלפים וברבבות – מאלה שההשגחה בוחרת בהם עם דימדומי שחר כסימן לבאות, כסוללי נתיבות לבאות.