אֶת לִבָּהּ הִדְּקָה אֶל הַקּוֹץ, וַתִּלְחַשׁ לוֹ: “פָּרֹחַ!”

לָהּ הָמְתָה חֶמְלָה: “עָמַלְתְּ, נִמְחַצְתְּ. לֹא תֵדְעִי נוֹחַ?”

וְיֹפִי אָמַר: “רַב מִדַּי קָרְבָּנֵךְ. בִּלְעָדַיִךְ יָקוּם הוֹד!”

הִיא דָמְמָה, וַתִּלְחַץ עוֹד וְעוֹד.

וְנִצְחָהּ זָרַם בְּחֹרֶב עוֹרְקֵי קוֹץ

עִם עֻנֹּן אַחֲרִית יוֹם, עַד פְּרֹץ

בִּקְצֵה הַשַּׁרְבִיט נִצַּן-תֹּם.

הִיא נִלְחֲצָה בְּעֹז וְחֹם,

וְעִם צֵאת עַיִשׁ וּפְרֹשׂ פֵּיגַסּוֹס כָּנָף,

שָׂשׂ דַּל-הַנִּצָּן פֶּרַח עָנָו;

וְהַמַּשְׁקָה, הַמְּחַמֶּמֶת, הַמַּפְרִיחָה, נֶאֶסְפָה קְמֵלָה.

כִּי דָוָה וְחָסֵר דַּם הָעֲמֵלָה,

לֹא הֶאְדִּים הַפֶּרַח וַיִּשָּׁאֵר חִוֵּר.

הָעָם, לְרֶגַע עִוֵּר

אַךְ לְדוֹרוֹת פִּקֵּחַ, –

תְּאוּרוֹת וְתַפְאוּרוֹת, פִּרְחֵי שַׁעֲוָה וּנְיָר, שָׁכֵחַ –

זֶה שׁוֹשַׁן-לֵב הַלָּבָן וְהַתָּמִים

יְאָרֵשׂ לוֹ בְּרַחֲמֵי עוֹלָמִים.