מִי שֶׁמַּמְצִיא אֶת עַצְמוֹ,

כְּלָל לֹא הָיָה כָּאן וּלְפֶתַע

רֹאשׁוֹ יוֹצֵא מֵהַחַלּוֹן

כְּמוֹ נוֹטֵף בַּיַּעַר אוֹ בַּיָּם הַגָּדוֹל –

הַמַּרְאוֹת דוֹחֲקִים אֶת אֵיבָרָיו לַסַּכָּנָה בַּחוּץ.

וּמֶה עָשִׂיתָ שֶׁהִמְצֵאתָ אֶת רֹאשְׁךָ

כְּמוֹ כָּל מְגַלֵּי עוֹלָם שֶׁטָּעֲנוּ לְגֶשֶׁם חָדָשׁ,

אוֹ אֵלֶּה הַמֻּזְמָנִים לְבַיִת זָר

לִקְבֹּעַ אֶת מוֹתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

מַדּוּעַ לְסַלֵּק אֶת עַצְמְךָ

כּשֶׁאֶפְשָׁר בַּבַּיִת, אֲפִילוּ בַּמִּרְפֶּסֶת,

לִבְדֹּק מָה הַשָּׁעָה, וְכַמָּה שָׁוָה הַיּוֹם פְּרוּטָה,

מָה עֵרֶךְ הַזָּהָב וִירִידַת הַמִּשְׁקָעִים,

רוֹאִים אוֹתָם מֵהַחַלוֹן,

אֵין מָקוֹם לְהַמְצָאוֹת מְסֻכָּנוֹת

בִּשְׁבִיל לִקְבֹּעַ אִם הָעוּגָה עֲדַיִן מְתוּקָה.