הַשֻּׁלְחָן מֵת

זְמַן־מָה לְאַחַר מוֹת הַנַּגָּר,

שָׁנִים עָמַד עַל רִצְפַּת הַבַּיִת

וְאֶמֶשׁ פָּסַק מִמֶּנּוּ.

הַנִּגּוּן לֹא יָכוֹל

לְאַחַר שֶׁמַּלְחִינוֹ הִסְתַּלֵּק,

בְּעֵת הַהַשְׁמָעָה הַגְּדוֹלָה

עָבַר בּוֹ כֹּחַ הַבִּטּוּל.

עִיר מַסְתִּירָה אֶת לוּחוֹתֶיהָ

שֶׁמָּא יִמָּסְרוּ פְּרָטֵי הַקְּבוּרָה

שֶׁל שַׂרְטַט הַרְחוֹבוֹת,

כָּל עוֹד אֵינָה יוֹדַעַת אֶת שְׁמוֹתֵיהָ

הִיא מַתִּירָה חַיִּים לַבָּתִּים וְלַשְּׁתִיקוֹת.

רַק הַיֶּלֶד נִדְרָשׁ בְּלַחַשׁ

לִגְדֹּל דּוֹמֶה לְאָבִיו הַמֵּת.