פִּיהָ נִפְתַּח בָּרְחוֹב,

עִיר שֶׁל רֵיחַ

יָצְאָה מִמֶּנּוּ אַמִּיצָה

וְהָיְתהָ לְעוֹנָה חֲדָשָׁה.

“הִנֵּה יַלְדוּתִי בָּאָה מִפִּיךְ”

רָצִיתִי לִלְחשׁ לָהּ,

אֲבָל הִסְתַּלַּקְתִּי מִמֶּנָּה

כְּמוֹ רֶחֶם לְאַחַר לֵדָה.

הוֹבַלְתִּי אֶת קוֹלִי מִשָּׁם

לְתָאֵר אֶת עִיר הָרֵיחַ:

לֹאָ הָיָה בָּהּ נִקּוּד אוֹ פִּסּוּק,

כְּמוֹ תּוֹרָה אוֹ גְּמָרָא

שֶׁהַפֶּה מְקַבְּלָן מֵחָדָשׁ.