עננים קשים, הרי סערה, הצטבּרוּ על שמי הישוּב. הסכּנוֹת אינן ישוּביוֹת בּלבד, – והן כּשלעצמן מלאוֹת אימה – אלא גם מדיניוּת. ימים אלה אשר אמרנוּ כּי הם יהיוּ לנוּ ראשית פּעוּלה ישוּבית מחוּדשת, הפכו לימי אֵבל. ואֵבל זה עלוּל עוֹד לגדוֹל, אם לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח להגיד די.

אנוּ נתוּנים בּתוֹך סבך איוֹם. מעבר מזה – פּקידוּת מחוּסרת כּל חכמה של הנהלת המדינה ונעדרת כּשרוֹן לפתוֹר שאלוֹת פשוּטוֹת בּיוֹתר, שאלוֹת הסדר הציבּוּרי; והיא מזניחה שימוּש בּכוֹח בּמקוֹם שזוֹ חוֹבתה להשתמש בּוֹ, וּלעוּמת זאת היא משתמשת בּכל כּוֹחה, ללא מעצוֹר, בּאכזריוּת וּבגסוּת, בּמקוֹם שאסוּר לה להשתמש בּוֹ. וּמעבר מזה – קבוּצת אנשים בּקרב היִשוּב העברי, אשר כּאילוּ העמידה לה למטרה לערער את יסוֹדוֹתיו האִרגוּניים של הישוּב וּלהפּיל אוֹתוֹ לתוֹך תהוֹם דמים. לא נחדל להאשים את הפּקידוּת הארצישׂראלית על גסוּתה ואכזריוּתה לאַדמיניסטרציה שלה בּארץ. על-ידי יחס של הפקר לדם אזרחים – לא יקוּם שקט בּארץ, וּמשטרה קטלנית, המכּה הַכּה וּפצוֹע ללא הבחנה וּללא דין, היא האחראית אם מעשׂיה יתפּרשוּ כּקריאה לבני עַולה. האשמים בּמעשׂי-פּשע אלה מוּכרחים להתגלוֹת ולשׂאת את עווֹנם. אוּלם חוֹבתוֹ של הישוּב להשתחרר גם משלטוֹן קבוּצת האנשים ההיא, הממלאה תפקיד פּרוֹבוֹקציוֹני לטוֹבת צרכיהם של צוֹררי התנוּעה הציוֹנית ואוֹיבי הישוּב. על-ידי הסתה גסה, קריאוֹת בּלתי פּוֹסקוֹת לנוער “למרוֹד” ו“לפעוֹל”, על-ידי הפרזה והגזמה צעקניוֹת, תוֹך קלוּת-ראש מדינית מבהילה, אשר בּעזרתן חשבה לפתוֹר אחת השאלוֹת המסובּכוֹת והכּוֹאבוֹת בּיוֹתר אשר לפנינוּ בּארץ, הביאה הקבוּצה הזאת, המתרכּזת סביב העתוֹן “דוֹאר היוֹם”, חלק מן הישוּב להתרגזוּת וּלהתרגשוּת העוֹברוֹת כּל מידה. האנשים האלה החליטו לנהל על אחריוּתם הם וּלפי תפיסתם הם את הפּוֹליטיקה של האוּמה כּוּלה.כּל הישוּב הבּיע את התמרמרוּתוֹ על הפרעת ה“סטטוּס קווֹ” על-יד הכּוֹתל, ואילוּ הפּוֹליטיקנים האלה לא הסתפּקוּ בּכך ויצרוּ ועדים מיוּחדים,בּכוָנה בּרוּרה להפחית מסמכוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. עשׂרוֹת אלפים יהוּדים, מכּל הארץ, נהרוּ בּערב תשעה בּאב ירוּשלימה והיה זה בּיטוּי נאמן לכּבוֹד אשר היהוּדים השבים לארצם רוֹחשים לשׂריד זה של עצמאוּתם. וּלמחרת היוֹם התארגנה “הפגנת רחוֹב” – וכמה עשׂרוֹת צעירים שיצאוּ החוּצה, אך השפּילוּ בּמספּרם הפּעוֹט וּבהתנהגוּתם העלוּבה את כּבוֹד האוּמה ואת כּבוֹד הכּוֹתל. הפגנה זאת היתה הראשוֹנה של יהוּדים המכריזים על ציוֹנוּתם, שעברה בּרחוֹבוֹת הבּירה מתוֹך קריאוֹת-איבה לממשלת הארץ, כּאילוּ למרוֹת כּל חטאי פּקידיה – היא איננה הממשלה של הצהרת בּלפוּר; מתוֹך קריאוֹת-בּוּז להנהלה הציוֹנית, כּאילוּ אין ההנהלה הזאת למרוֹת כּל שגיאוֹתיה – ממשלתנוּ, הממשלה אשר העם הציוֹני שׂם לעצמוֹ. על-ידי ההפגנה העלוּבה הזאת ניתנה לפּקידוּת הארצישׂראלית אמתלא מזוּיפת, אוּלם נוֹחה מדי, להרשוֹת הפגנה אחרת אשר גרמה ליהוּדים עלבּוֹן קשה נוֹסף. לאחר שתי ההפגנוֹת האלה רבתה המתיחוּת בּעיר ותעמוּלת ההסתה לא פּסקה אף הגיעה לפסגתה בּניצוּל הלוָית הנרצח [מזרחי] לשם הפגנה פּוֹליטית, שהביאה להפרעת ההסכּם על כּיווּן ההלוָיה ללא צוֹרך. וכה גדוֹלה ההעזה, כּה רב טמטוּם לבּם של האנשים האלה, שהם הכריזוּ על אשמת המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּמוֹתוֹ האכזרי של מזרחי ועל ראשי המנהיגים הציוֹניים שׂמוּ את דם הצעיר הזה.

מן הסבך הזה שנוֹצר בּישוּב לא נצא לחיי שלוֹם, לא נוֹציא מהלבבוֹת את הרעל וההרס שחדרוּ בּיחסינוּ עם העם הערבי היוֹשב בּארץ, כּל עוֹד נמשכת ההפקרוּת הבּזוּיה הזאת, כּל עוֹד קבוּצוֹת קטנוֹת של אנשים מחוּסרי-אחריוּת לא יכָּנעוּ לפני הישוּב ולפני התנוּעה. כּי יש בּארץ ישוּב מאוּרגן. יש לעם העברי תנוּעה ציוֹנית עוֹלמית. לאלה, לאלה בּלבד, השלטוֹן על האוּמה וההנהלה הפּוֹליטית של האוּמה. הועד העלוּב ההוּא שקרא לעצמוֹ “ועד הגנת הכּוֹתל”, צריך התפּזר וּלהסתלק מן הענין שאינוֹ שלוֹ. על הנוֹער לעמוֹד לפקוּדת הנהלת האוּמה בּלבד. בּל יעיז איש לקרוֹא עתה להפגנוֹת-רחוֹב אוֹ לארגן אסיפה פּוּמבּית לשם מחאה בּענין הכּוֹתל – בּלי ידיעת המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּבלי הסכּמתם. תיפּסק תעמוּלת ההסתה. ימצא נא הישוּב הזה, אשר עיני האוּמה כּוּלה נשׂוּאוֹת אליו וּבוֹ היא רוֹאה ראשית ואחרית תקוָתה, ימצא נא הישוּב הזה, המשוֹלל כּל אמצעי כּפיה, – כּוח פּנימי להכריז על "מצב החמוּר בּקרבּוֹ. ישלוֹט נא על עצמוֹ מתוֹך התגבּרוּת וּמשמעת. אז יתפּזרוּ העננים, דם לא יוֹסיף להישפך, ותיעלם השׂנאה בּין היהוּדי והערבי הגרים בּארץ הזאת. ואז רק אז, נוּכל ללחוֹם, בּדרכים וּבאמצעים אשר הם לכבוֹד הישוּב והתנוּעה הציוֹנית, בּעד זכוּיוֹתינוּ ונגד מתנגדינוּ בּכל מקוֹם שהם.

ט“ז אב תרפ”ט (22.8.1929)