הָיֹה הָיְתָה פַּעַם יַלְדָּה שׁוֹבֵבָה
(שׁוֹמַעַת אֵילַת, אֲבִיטַל מַקְשִׁיבָה),
יָצְאָה מִן הַבַּיִת בְּלִי רְשׁוּת, לְבַדָּהּ.
בְּלִי אַבָּא, בְּלִי אִמָּא יָצְאָה הַיַּלְדָּה.
פָּגַשׁ אוֹתָהּ כֶּלֶב, אָמַר לָהּ: – הַב – הַב!
הַבַּיְתָה! הַבַּיְתָה! – נָבַח הַכְּלַבְלָב.
– מְיָא – מְיַאוּ! – יִלֵּל הֶחָתוּל בַּסִּמְטָה –
כֵּיצַד זֶה הוֹלֶכֶת יַלְדָּה לְבַדָּהּ?
(יַלְדָּה לֹא־טוֹבָה! – מְעִירָה אֲבִיטַל
כָּעַס וְרָקַע בְּרַגְלוֹ הַגָּמָל.
נָעַר הַחֲמוֹר: – לֹא יָפֶה! הוּ – הוּ – הוּ!
נָשְׂאָה אֶת דְּבָרָהּ גַּם אֵילַת: – נוּ־נוּ־נוּ!