כֵּן, הֲבִינוֹתִי כָּל דָּבָר,

כָּל מַה שֶּׁסָח לִי סַבָּא:

עַל־דְּבַר משֶׁה וְאַהֲרֹן —

הַכֹּל הֵבַנְתִּי, אַבָּא.

וְעַל פַּרְעֹה בְּמֶרְכַּבְתּוֹ

וְעַל חֵילוֹת מִצְרַיִם,

רוֹדְפִים אַחֲרֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל,

דּוֹחֲפִים אוֹתָם לַמַּיִם.

וְעַל משֶׁה, אֲשֶׁר הֵרִים

מַטֵּהוּ לַשָּׁמַיִם,

וְחִישׁ עָבְרוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל,

טָבַע פַּרְעֹה בַּמַּיִם.

הַכֹּל הֵבַנְתִּי. וְאַתָּה

גַּם כֵּן נִצַּלְתָּ, אַבָּא?

לֹא? לֹא אַתָּה? אֲבָל אוּלַי,

אוּלַי הָיָה שָׁם סַבָּא?