שְׁתַּיִם־שְׁתַּיִם לָרֹב,

הֵן רוֹקְדוֹת וְקוֹפְצוֹת,

אַךְ נִדְמֶה לִי — בְּסוֹד! —

כִּי אֵינָן חָרוּצוֹת.

בַּכִּתָּה הַגְּדוֹלָה,

בֵּין כַּמָּה תַּלְמִידוֹת,

הֵן, רַק הֵן שֶׁאֵינָן

מְקַבְּלוֹת תְּעוּדוֹת.

בְּכָל בֹּקֶר, צְמוּדוֹת,

הֵן יוֹצְאוֹת בְּמָחוֹל,

וְאֵינָן מְבַקְּשׁוֹת

שׁוּם דָּבָר לֶאֱכֹל.

יֵשׁ בָּהֶן נֶחְמָדוֹת:

שְׁחַרְחֹרוֹת וְחוּמוֹת,

וְזְהֻבּוֹת מִזָּהָב,

וּמֵאֵשׁ אֲדֻמּוֹת.

קַיִץ, חֹרֶף וּסְתָו —

הַדָּבָר הוּא מַדְהִים! —

קַיִץ, חֹרֶף וּסְתָו

לְבוּשָׁן — רַק סְרָטִים.

וְהוֹלְכִים לְאִבּוּד

הַסְּרָטִים לְמֵאוֹת.

צָחֲקָה מַרְגָּלִית:

— הֲרֵי אֵלּוּ — צַמּוֹת!