כְּשֶׁאַבָּא נָסַע, דָּן הָיָה בֶּן־חָדְשַׁיִם.

כְּשֶׁאַבָּא יַחְזֹר, דָּן יִהְיֶה בֶּן־שָׁלוֹשׁ.

דָּן יָרוּץ לִקְרָאתוֹ וַיִּקְרָא: – שָׁלוֹם, אַבָּא! –

אֲבָל אַבָּא יַבִּיט וְיָנִיעַ בָּרֹאשׁ.

יִתְבּוֹנֵן וְיַגִּיד: – וְאוּלַי אֵין זֶה דָּנִי?

דָּן שֶׁלִּי, עֲזַבְתִּיו כְּשֶׁהָיָה עוֹד תִּינוֹק.

לֹא יָדַע לְדַבֵּר, וְלָרוּץ לֹא יָדַע עוֹד,

רַק אָהַב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִצְעֹק. –

אָז יָבוֹאוּ שְׁכֵנִים, רוּת וְגָדִי וְרָמִי,

וְיַגִּידוּ לְאַבָּא: – נָכוֹן, זֶהוּ דָּן! –

אֲבָל אַבָּא יֹאמַר: – אֵיךְ אַכִּיר אִם זֶה דָּנִי?

הֵן הָיָה בְּנָסְעִי עוֹד לְגַמְרֵי קָטָן! –

וּפִתְאֹם תָּבוֹא אִמָּא, וְסַל בְּיָדֶיהָ,

וְתַגִּיד: – זֶהוּ דָּן, זֶהוּ דָּן, בֶּאֱמֶת!

אַךְ אֵינֶנּוּ קָטָן, וְאֵינֶנּוּ תִּינוֹק עוֹד.

הוּא גָּדוֹל וְחָכָם, דָּן שֶׁלָּנוּ, הַבֵּט! –

אָז יָרִים אוֹתוֹ אַבָּא גָּבֹהַּ־גָּבֹהַּ

(בְּדִיּוּק כְּאָבִיהָ שֶׁל רוּתִי אוֹ רָם)

יִלְחָצוֹ אֶל לִבּוֹ וְיֹאמַר: – זֶהוּ דָּנִי,

זֶהוּ דָּנִי שֶׁלִּי, הַגָּדוֹל, הֶחָכָם. –

וְיִתֵּן מַתָּנוֹת: אֲוִירוֹן, סוּס וְאוֹטוֹ,

וּבְפִיו סִפּוּרִים עַל יְמֵי־מִלְחָמָה,

עַל מִדְבָּר אֵין לוֹ סוֹף, אֵין בּוֹ פֶּרַח וּמַים,

עַל חוֹלוֹת לוֹהֲטִים בְּקַרְנֵי הַחַמָּה.

וּכְשֶׁדָּנִי יִגְדַּל, יְסַפֵּר לוֹ עוֹד אַבָּא

עַל הַצַּר הַמְטֹרָף, עַל קְרָבוֹת אֵשׁ וָדָם.

עַל טוֹבֵי חֲבֵרָיו יְסַפֵּר לוֹ אָז אַבָּא,

שֶׁהִגִּישׁוּ אֶת שַׁי חַיֵּיהֶם לְעַמָּם.