(מֵרוּסִית עַל־פִּי ש. מַהַרְשַׁק)

לַכִּתָּה יָצָא עַצְלָן

בְּמֻקְדָּם.

וְהִגִּיעַ מִשּׁוּם־מָה –

אֶל הַיָּם.

יַלְקוּטוֹ, מָלֵא סְפָרִים,

עַל כְּתֵפָיו,

מִכְנְסֵי־רַחֲצָה שְׁחֹרִים

בְּיָדָיו.

וּפִתְאֹם רָאָה יוֹרֵד

מִן הַגַּג

לִקְרָאתוֹ חָתוּל אָפֹר

וּמֻדְאָג.

שְׁאֵלָהוּ הָעַצְלָן:

– מַה לְּךָ?

וּמַדּוּעַ כֹּה זוֹעֵם

מַבָּטְךָ? –

נֶאֱנַח מַר הֶחָתוּל:

– הוֹי, עָצֵל!

הִסְתַּכֵּל־נָא בִּי מְעַט

כָּאן, בַּצֵּל!

הֵן יָפֶה אֲנִי, עָצֵל,

וְחָכָם.

לִי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת

וְשָׂפָם.

בֶּן־שָׁנָה אֲנִי, אֲבָל, –

הוֹי, לֹא טוֹב! –

לֹא אֵדַע מִלָּה לִקְרֹא

אוֹ לִכְתֹּב.

וְעַכְשָׁו בְּלִי קְרֹא וּכְתֹב

רַע מְאֹד

לֶחָתוּל וְלָאָדָם –

אֵין זֶה סוֹד.

אֵין לִמְצֹא בְּלִי קְרֹא וּכְתֹב

לֶחֶם צַר,

אֵין אַתָּה מַבְחִין בָּרְחוֹב

אַף מִסְפָּר.

– אַל תִּדְאַג! – סָח הֶעָצֵל,

– הוֹי, בָּחוּר!

הֵן אֲנִי, בֶּן־תֵּשַׁע כְּבָר,

בּוּר גָּמוּר.

מְלַמְּדִים אוֹתִי תּוֹרָה

כֹּל הַיוֹם,

וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלוֹם

עַד הַיּוֹם.

מִתְעַצֵּל אֲנִי, חָתוּל,

עַד מְאֹד,

וְאוֹהֵב אֲנִי, חָתוּל,

רַק לִשְׂחוֹת. –

הִתְבּוֹנֵן בּוֹ הֶחָתוּל:

– שְׁמַע, עַצְלָן!

זֶה שָׁנָה שֶׁאֲנִי חַי

פֹּה, בַּגָּן.

וּפָגַשְׁתִּי בַּטְלָנִים

עַד בְּלִי דָי,

אַךְ כָּמּוֹךָ אֵין לִפְגֹּשׁ,

בְּוַדַּאי!