תֵּבַת הַנְּגִינָה, יַלֶּלֶת
שֶׁל אָרִיּוֹת, קִשְׁקוּשׁ בָּטֵל –
קוֹלֵךְ כְּרוּחַ מְקֻלֶּלֶת
אֶת מִסְתְּרֵי הַסְּתָו טִלְטֵל…
כְּדֵי שֶׁזֶּמֶר הָאִוֶּלֶת
יַרְטִיט לְרֶגַע בִּיב עָצֵל,
אֶת רִגְשָׁתוֹ הַמְּצַלְצֶלֶת
עִטְפִי בְּשִׁיר הָעֲרָפֶל.
הַיּוֹם הַזֶּה כָּל כָּךְ תָּפֵל!
לַהַשְׁרָאָה אֵין כָּל תּוֹחֶלֶת –
מוֹחִי דּוֹאֵב, אָנוּד כַּצֵּל.
כָּעֵת הָיִיתִי מְקַבֵּל
אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת כְּגוֹאֶלֶת:
נוֹדֵד – אֹהַב לְהִתְגַּלְגֵּל.
- הסונטה מושתתת כולה על שני חרוזים דומים, בדומה לנעימה המונוטונית של תיבת הנגינה. ↩