זָמִיר יָתוֹם – כֵּיצַד הוּא מְשַׁבֵּחַ

מֵתִים עוֹטֵי נוֹצָה בְּלֵיל סַפִּיר,

וּמִגִּבְעָה וּפִיר קוֹלוֹ קוֹפֵחַ,

מַתִּיךְ אֶת דּוּמִיַּת הַכְּפָר בְּשִׁיר,

וְכָל הַלֵּיל טוֹרֵחַ וְקוֹדֵחַ,

וּמְלַוֶּה, גַּלְמוּד וְכֹה מָרִיר –

אוֹתִי, אוֹתִי! וְרִשְׁתוֹתָיו מוֹתֵחַ,

זֵעַת אֵלָה גּוֹוַעַת לִי מַזְכִּיר.

עֲטֶרֶת סַסְגּוֹנִית, קַשְׁתִּית שֶׁל פַּחַד!

אֶתֶר עֵינֶיהָ הַצּוֹפוֹת בָּאֶתֶר

יָנוּם בַּעֲרִיסָה סוּמָה – בּוֹר שַׁחַת.

קִבַּלְתְּ אֶת שֶׁבִּקַּשְׁתְּ, טוֹוָה קִשַּׁחַת,

"הֲדַר תֵּבֵל לֹא יִמָּשֵׁךְ רַב יֶתֶר

מִנִּיד עַפְעַף" – תֹּאמַר נַפְשִׁי, גּוֹנַחַת.