בְּהֵרָדֵם תֵּבֵל בִּגְוֹעַ לַהַט,

כְּשֶׁעַל כָּל חַי נָח רֹגַע שֶׁל בַּרְבּוּר,

וְלֵיל סוֹבֵב עִם מִקְלָעוֹת שֶׁל נוּר

וְלַזֵּפִיר עָצְמַת הַיָּם נִכְנַעַת –

אָחוּשׁ, אֶבְעַר, אֶבְכֶּה – הִיא לֹא שׁוֹמַעַת,

אַחַת, קְרוֹבָה עַד כִּי הַלֵּב נִכְמָר,

וְכָל הַלֵּיל כֻּלּוֹ עַל הַמִּשְׁמָר

כֻּלָּהּ נוֹשֶׁמֶת רֹן רָחוֹק מִגַּעַת.

לְמַעְיָן אֶחָד מֵי־אֶלֶף־טַעַם –

הֲגַם אֲהוּבָתִי דּוּ־פַּרְצוּפִית?

תָּפְתִּית־נָפְתִּית הִיא בְּאוֹתוֹ הָאֹפֶן…

לְתִמְהוֹנִי, כָּל יוֹם כְּאֶלֶף פַּעַם

עָלַי לִשְׁקֹעַ בְּמִיתָה סוֹפִית,

וּתְקוּמָתִי כָּמוֹהָ יוֹצֵאת־דֹפֶן.