היהודים הצעירים שרקדו ברחוב ליד בית־הכנסת במוסקווה בימי שמחת תורה בסוף שנות השישים רובם כבר כאן בארץ. הם פרצו שערים לעצמם וגם לאחרים. האחרים לא כולם הגיעו הנה; היו שנשרו בווינה והתפזרו בעולם. כשהסובייטים נתנו, בראשית שנות השבעים, רשיונות יציאה לעשרות אלפים יהודים, הם קיוו שהם פותחים שסתום, יצא קצת קיטור והכל יחזור למה שהיה. זה לא קרה. המאבק היהודי נמשך בתוך רוסיה ומחוצה לה. במקום אלה שעלו, קמו צעירים אחרים שרקדו בשמחת תורה ודרשו אף הם זכות יציאה לארץ־ישראל.
לשמחת תורה נודע ייחוד במאבק היהודי. אולי בזכות המנהג היהודי של הקפות עם ספר התורה ושל יציאה לרחוב בריקוד, ואולי יש גם סיבות אחרות. מכל מקום, כך קרה הדבר. אנו, מחוץ לרוסיה, רואים עצמנו מצוּוים להזכיר דווקא בפסח את מאבקם של יהודי רוסיה, בזיקה לאמירה המפורסמת1 “שלח את עמי”, שנאמרה אז לפרעה המצרי. אולם בתוך רוסיה עשו היהודים את שמחת התורה ליום שסביבו מתלהט המאבק היהודי, ואולי נשמע מחרתיים על מה שהתרחש בבית הכנסת במוסקבה מחר.
אין אנו יודעים דבר ברור מדוע התירו השלטונות שם את העליה לישראל ליהודים שהותר להם הדבר, דווקא כאשר היחסים שלהם עם ישראל הגיעו לשפל העמוק ביותר, לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלהם עם ישראל. הדבר שנראה הגיוני שמוטב לא להרגיז את השלטון הסובייטי, לא היה נכון. “הדיפלומטיה השקטה” ודאי שלא תרמה תרומה ניכרת לפתיחת השערים הזמנית. המאבק התקיף בתוך ברית־המועצות והתעמולה הגלויה, הפומבית, בחוץ – הם שעזרו.
היה מקום להניח שפעילות אנטי־סובייטית של יוצאי ברית־המועצות תסגור שערים – הוכח שאין הדבר נכון. קשה לומר בוודאות מה יביא לחידוש היציאה, אבל יש קווים אחדים שעלינו להנחות את מחשבתנו לפיהם, על סמך נסיון העבר. תביעה גלויה ותקיפה עוזרת ולא מפריעה. עזרה חשובה מאוד נותנים לנו בעניין זה חוגים פוליטיים שברית־המועצות מעוניינת ביחסם אליה, מפני שהיא מקווה שיתמכו בה בנושאים החשובים לה ביותר. כדי לא להרגיז את אלה, היא נהגה זהירות, והחלה לסגור את השערים לאט־לאט, לא בבת־אחת.
היא עשתה גם מעשה ערמומי מאוד ומחושב יפה־יפה. עלינו להבין שהשלטון הסובייטי הוא שאירגן את הדברים כך שיגדל אחוז הנושרים שאינם מגיעים לישראל – כדי שיהיה קל יותר לסגור את השערים. יש מספר גדול של יהודים מבקשי רשיונות־יציאה. השלטון מחליט למי מהם לתת ולמי לא לתת. השלטונות יודעים יפה־יפה מי ומי הם המבקשים ויכולים להעריך כמעט בוודאות, מי יעלה לישראל ומי ינשור.
במידה שיש אמת בטענה הציונית שהנשירה מסכנת את עצם היציאה, הכתובת לטענה היא השלטון הסובייטי עצמו. שלטון זה הגדיל את מספר הנושרים בכך שנשארו תלויות ועומדות בקשות של לוחמי עליה, ונענו בנקל תביעות של “יהודים מכל ימות השנה”, שקפצו על העניין כשראו שנותנים לצאת. בין הנושרים כמעט שאין אדם שהיה עליו לחזור ולבקש היתר יציאה פעם אחר פעם, כפי שנאלצים לעשות לוחמי־העליה.
אחרי החג נקרא בעתונים ונשמע ברדיו על הפגנות־ריקודים של שמחת־תורה שרקדו יהודים תובעי חירות היציאה. כשנקרא זאת בהתפעמות הלב (אלה מאתנו שיש להם לב יהודי!) הבה נחשוב מה אנו יכולים וחייבים לעשות למען יהודי רוסיה, למען חירות היציאה משם וקלות הקליטה שלהם פה בארץ.
“דבר”, יום א', ערב שמחת תורה, ה’תשמ"ו 6.10.85
- “מפורמת” במקור – הערת פב"י ↩