יֵשׁ קֶשֶׁר דַּק בֵּין מֶתֶק הַבְּשָׂמִים

שֶׁל הַפְּרָחִים לְמִתְאָרָם שֶׁל אֵלֶּה.

סְמוּיִים מֵעַיִן הַיַּהֲלוֹמִים

עַד יִזְהֲרוּ פְּנֵיהֶם מִתּוֹךְ הַסֶּלַע.

גַּם צַלְמֵיהֶם שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת הַפֶּלֶא,

הַמִּשְׁתַּנִּים כְּעָב בַּמְּרוֹמִים,

יִחְיוּ לָנֶצַח, אֲסוּרִים בְּכֶלֶא

שֶׁל מִשְׁפָּטִים זַכִּים וּמֻשְׁלָמִים.

לוּ כָּל חֲלוֹם, שֶׁלּוֹ אֲנִי כָּמֵהָּ,

יִמְצָא לוֹ אֶת דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה

לְעֵת יֻלְבַּשׁ מִלִּים וְאוֹר יֵדַע.

לוּ בְּחָתְכוֹ סִפְרִי יִרְוֶה כָּל רֵעַ

מִשֶּׂגֶב הַסּוֹנֶט הַמְּחֻטָּב

וּמִשַּׁלְוַת הַיֹּפִי שֶׁבִּכְתָב!

טור 12: בתקופה שבה חובר השיר, היו עמודיהם של ספרים חדשים מחוברים זה לזה, והיה על הקורא לחותכם על מנת להפריד ביניהם.

וָלֶרִי בְּרִיוּסוֹב (1873–1924) היה משורר, סופר, עורך ותיאורטיקן של תורת השיר, ממנהיגי הזרם הסימבוליסטי בשירה הרוסית. בסונטה שלעיל מתואר אחד מן הרעיונות המרכזיים של בריוסוב: הקשר שבין צורת השיר לרעיונות המובעים בו, וקיומה של “דמות יעודה” לכל רעיון ורעיון.