סוֹנֶט עוֹבֵר־בָּטֵל שֶׁלִּי, הַפְסֵק לְהִתְבַּיֵּשׁ

שֶׁכָּךְ אֲנִי מוֹצִיא אוֹתְךָ, עִם לֵחֲךָ שֶׁנָּס,

לִרְעוֹת בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ מְצֻחְצָח וּמְפֻרְכָּס,

וּזְכֹר אֶת יִחוּסֵנוּ: אַל תִּשְׁכַּח, לִשְׁנֵינוּ יֵשׁ

אָבוֹת מְכֻבָּדִים, אַף שֶׁבֵּיתֵנוּ הִתְרַפֵּשׁ

בְּעִיר הַקַּבְּצָנִים, שָׁעָה שֶ“בֶּרְל־מַכֶּה־בַּבָּס”

עַל גֵּו סוּסַת־הַיִּידִישׁ הִשְׂתָּרֵךְ אֶל הַפַּרְנָאס,

וְנֶצַח תִּפְאַרְתּוֹ אֲפִלּוּ רֶגַע לֹא בּוֹשֵׁשׁ.

יָכֹלְתִּי כַּמּוּבָן לְלַטֶּשְׁךָ הַיּוֹם עַד דַּק

בַּחֲרוּזִים זְרִיזִים שֶׁיְּסַמְּאוּ מֵרֹב בָּרָק

אֶת כָּל שׁוֹטֵי קַבְּצַנְסְק וְחֶנְוָנֶיהָ, כּאוֹתָם

רוֹכְלִים מְמֻלָּחִים הַמְּחָרְזִים לָהֶם בִּיעָף –

אַךְ דַּע: כָּל חֲרוּזֵי הַלַּטְשָׁנִים הַלָּלוּ סְתָם

יַבְהִיקוּ, וּצְלִילָם הוּא כְּמַטְבֵּעַ מְזֻיָּף.

­טורים 6, 11: “קַבְּצַנְסְק” היא עיר הקבצנים הפְּרוֹטוֹטיפית בסיפוריו של מנדלי מוכר ספרים.

טור 6: “בֶּרְל־מַכֶּה־בַּבָּס” – מגיבוריו של שיר עם יידי המספר על חבורת כליזמרים בעיירה יהודית. על פי שיר זה כתב ביאליק את שיר הילדים “מקהלת נוגנים” (“יוסי בכינור, פֵּסִי בתוף…”).

טור 7: “סוסת היידיש” העמוסה מופיעה אצל מנדלי מוכר ספרים (“סוסתי”) כמטאפורה גרוטסקית לעם היהודי.

טור 7: הפרנאס (פרנאסוֹס) הוא הר השירה והמוזות במיתולוגיה היוונית, אך אין זה מן הנמנע שמאני לייב מבקש לרמז גם לתנועת הפרנאס הצרפתית, שמשורריה, הדוגלים ב“אמנות לשם אמנות”, הביאו את צורת הסונטה לליטוש קיצוני.

מאני לייבּ (1883–1953) – שם־העט של מאני לייבּ בּראהינסקי, משורר יידי יליד אוקראינה, שהיגר לארצות הברית לאחר מהפכת הנפל של 1905 ברוסיה, ועבד שם כפועל בבית חרושת לנעליים. מאני לייב נמנה עם מייסדי חבורת “די יונגע” (“הצעירים”) המודרניסטית בניו יורק, ובשירתו הושפע עמוקות מן הסימבוליזם הרוסי. בעשורים האחרונים לחייו הִרבה בכתיבת סונטות, מתוך מודעוּת להיעדרה של מסורת “קלסית” בשירה היידית. בסונטה שלעיל הוא דן בפרדוקס־לכאורה שבכתיבת סונטות מהוקצעות בלשון, שבסיס ספרותה המודרנית הוא עממי ו“חסר ייחוס” מעיקרו.